מעטות הפרשות בתורה בהן מככבת רשימה כה ארוכה של דמויות (בעיקרן נשים) המגלות יוזמה, תושייה ואומץ כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת "שמות". ראש וראשון להן הוא כמובן משה, אך עוד קודם להכתרתו כשליח האל וכמנהיג העתידי של בני ישראל אנו פוגשים ביוכבד ובמרים, בשפרה ובפועה, בבת פרעה, בציפורה וביתרו. כולם מתבלטים ברגעים קטנים של מנהיגות ושל צעידה אל קדמת הבמה. למולם מתייצבת דמותו של פרעה, המלך שלא ידע את יוסף, המוביל את עמו לשעבד את בני ישראל ולמרר את חייהם.
פני הדור ופני מנהיגיו
פסוקיה הראשונים של הפרשה מתארים כיצד שעבודם של בני ישראל נשען קודם לכל על פנייתו של פרעה לבני עמו במסר חריף ומעורר פחד:
"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה; וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ" (שמות א ט-י)
פרעה, שליטה הבלתי מעורער של מצרים, זה אשר על פיו יישק כל דבר, נזקק לעמו, לתמיכתם, לדעת קהל האוהדת שלהם ולשיתוף פעולה מצדם על מנת להוציא לפועל את תוכניתו. ממש כשם שרשימת אנשי השורה שגילו מנהיגות, תושייה ואומץ לב מקדימה את הופעתו של משה כמנהיג החדש של העם וכמבשר הגאולה, כך גם מהלכיו של פרעה לא מתרחשים רק בחצר המלוכה אלא גם ב"כיכרה וברחובה של העיר". למנהיגים יש השפעה מכרעת על דרכן של אומותיהן, אך הם לא פועלים בחלל ריק.
ההיסטוריה נוטה למקם, ובצדק לא מבוטל, את האחריות להצלחה או לכישלון, לבחירה בטוב או ברע על כתפי המנהיגים. פרשת שמות מזכירה כי האחריות הזו מתחלקת גם בין הרבה זוגות כתפיים אחרים. המוני מצרים היו שותפים למהלכיו של פרעה כשם שנשים ואנשים אמיצים רבים הכשירו בעבור משה את הדרך. בשבוע בו כותרות העיתונים עסקו שוב בדמותה של המנהיגות הישראלית, ובשעות בו נערכים חילופי המשמרות בבירת העולם החופשי – טוב לזכור שלא רק פני הדור כפני מנהיגיו, אלא גם פני המנהיגים הם כפני הדור.
ומה יהיו פניו של הדור? זו שאלה שהתשובה אליה ניתנת על ידי כל אחד ואחת מאיתנו.
המדרון החלקלק
כשם שראשיתה של הפרשה מלמד אותנו שיעור חשוב על הזדקקותם של החזקים שבמנהיגים לשיתוף פעולה מצדו של ההמון, כך היא גם מלמדת אותנו את האמת הכואבת על המדרון החלקלק עליו ניצבים, לא אחת, עמים וחברות. במספר מצומצם של פסוקים מתארת הפרשה תהליך של הידרדרות ערכית ומוסרית מהירה, המתחילה בצעדים מדודים של דיכוי והדרה ומסתיימת בגזירה על הריגת הבנים.
פרעה לא ניגש אל עמו בראשית הדרך עם בשורת ההרג, אלא "רק" עם הקריאה לנקוט בצעדי הגנה, שימנעו מבני ישראל לחבור לאויבי הממלכה. דרך "שרי המסים" ו"ערי המסכנות", עבודת הפרך ומירור החיים, מידרדר העם המצרי מהרצון להתגונן מפני בגידה אפשרית לעמדה הרצחנית.
פרשת שמות, ועמה פרקים אדירים וקשים בהיסטוריה היהודית, קוראים לנו להיות רגישים מאין כמונו לסכנת המדרון החלקלק.
צדק לכל
בניגוד לבחירתו של אלוהים באברהם, פרשת שמות מספקת לנו סימנים המעידים על כישרונו של משה להנהגה העתידית של העם ולהוצאתו מבית עבדים. ראש וראשון שבהם הוא חוסר הנכונות לשתוק אל מול העוול. בשלושה אירועים הבאים זה אחר זה, מתארת התורה את תכונתו זו של משה: הצלתו של האדם העברי מפני המצרי המכה בו; התערבותו בריב בין שני האנשים העבריים (שמובילה לבריחתו ממצרים); והתייצבותו של משה לצד בנותיו של יתרו וכנגד הרועים המבקשים לגרשן. באירוע הראשון מתייצב משה להגן על בן עמו מפני נוגש נוכרי. באירוע השני הוא מבקש להגן על בן עמו מפני בן עמו האחר המתואר כרשע. באירוע האחרון הוא מבקש להציל נשים זרות מפני אנשים זרים הקמים להרע להן.
כך מציעה לנו התורה שחתירה לצדק, הגנה על הזולת והתייצבות נגד הרוע אינן יכולות להתגלות רק בזירה אחת – זו הפנימית ביותר, בה אנו מבקשים להגן על הקרובים לנו מפני הרחוקים. גם במצב בו עניי עירנו קודמים, המחויבות להתייצב נגד עוול חייבת לבוא לידי ביטוי ביותר ממעגל אחד של חיינו.
לשמוע, לזכור, לראות ולדעת
תכונתו של משה להתייצב נגד העוול קשורה במישרין במוטיב נוסף המופיע לאורכה של הפרשה – היציאה מן האדישות, וההימצאות המתמדת במצב של האזנה למתרחש סביבנו. כך במעשיה של מרים, הצופה באח הקטן מבעד לקני הסוף, וכך ברגישותה של בת פרעה לקול הבכי של התינוק.
פרשת שמות מזכירה לנו כי עוד קודם להכרעתו של האדם לא לשתוק לנוכח המציאות הלא צודקת הוא נדרש להבחין בה ולזהותה כדבר בלתי ראוי. אולי בשל כך, מספרת לנו התורה שמשה ראה את הסנה הבוער מרחוק והדבר עורר בו סקרנות:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג ב)
מנהיג נדרש לראות את התמונה הגדולה, אבל מנהיגים גדולים באמת מסוגלים גם להבחין בהתרחשות הקטנה. הסנה הבוער היה בסך הכל שיח שבער. יכולתו של משה להבין כי יש כאן מראה גדול היא אשר העניקה לו את הרגישות להרמות היד ולמעשי העוול.
פסוקים אחדים לפני סיפור הסנה הבוער, מתארת התורה כיצד אלוהים מחליט "לרדת מן הגדר" ולפעול למען בני ישראל:
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב כד-כה)
אלוהים שומע, ואז הוא זוכר. לאחר מכן הוא גם רואה ואז יודע. פעמים רבות אנחנו שומעים, ובכך נגמר הדבר. אנחנו שומעים – אבל לא זוכרים שהעניין נוגע לנו; שומעים – אבל מסרבים לראות; שומעים – אבל לא מוכנים להבין, להפנים ולדעת. בתוך כל מהומות השמפניה, הסיגרים והפגישות הלילות בין ברוני הכוח הפוליטי והתקשורתי התפרסם עוד דו"ח מטלטל של המועצה הלאומית לשלום הילד. ברעש שהקיף אותנו השבוע הוא נמשל לבכיו של תינוק קטן הבוקע מתוך תיבת גומא ששטה על פני המים.
האם נדע כבת פרעה לשמוע? האם נשכיל כאלוהים, לא רק לשמוע אלא גם לזכור לראות ולדעת?