השנה המעוברת, שהביאה עמה ארבע שבתות נוספות ללוח השנה, מעניקה לנו את ההזדמנות לקרוא את פרשת "ויקהל", מבלי שנצמיד לה, כפי שאנו עושים ברוב השנים, גם את הפרשה הבאה "פקודי". ובכל זאת, אנו לא מותירים את פרשת השבוע לבדה. השבת הזו, מלבד היותה שבת פרשת "ויקהל" היא גם שבת "שקלים". הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו (השנה הזו – אדר ב').
לאחר הקריאה בפרשת השבוע נוסיף מספר פסוקים מפרשת "כי תשא" (אותה קראנו בשבת שעבר) העוסקים בתרומת מחצית השקל, ואף נקרא הפטרה מיוחדת מספר מלכים – אך על כל זאת בהמשך.
המקדש שבזמן
בדומה לפרשת הקודמת, גם פרשת "ויקהל" מצמידה אל מלאכת הקמת המשכן את עניינה של השבת. עוד קודם לתיאור ההתגייסות של העם למלאכת המשכן (בתרומה ובמעשה), מספרת הפרשה על כך שמשה הקהיל את העם והשמיע באזנם פעם נוספת את מצוות השבת והשביתה ממלאכה. בעלי המדרש והפרשנים תירצו את סמיכות העניינים ברצונו של משה להדגיש בפני העם, עוד בטרם התחלת המלאכה, שהקמת המשכן, למרות חשיבותה, אינה דוחה את השבת ואינה מצדיקה את עשיית המלאכה ביום המנוחה.
המסורת ההלכתית למדה מסמיכות העניינים עניין גדול נוסף. לשיטת ההלכה, המלאכות האסורות בשבת הן אותן אבות מלאכה והתולדות שלהן שנדרשו למלאכת המשכן. במסכת שבת שבמשנה (פרק ז ב) מתוארות ל"ח המלאכות שנדרשו להקמת המשכן ואליה צורפה גם ההוצאה של חפצים מרשות לרשות וטלטולם – סך הכל ל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. על הפער הדרמטי בין התיאור המצומצם בתורה של המלאכות האסורות בשבת לבין המערכת ההלכתית המסועפת של הלכות השבת קבעו החכמים את האמירה:
"כהררים התלוין בשערה – שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א ח)
בצד ההתפעמות מאותה מערכת הלכתית ומדרשית מפוארת העוסקת בהלכות השבת ומן העובדה שגם כיום מאות אלפי משפחות יהודיות מקפידות בהן, יש גם להכיר בעובדה שהיא הפכה את השבת למשא כבד של איסורים וירידה לפרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים הלכתיים.
בעידן בו חלקים גדולים מהעם היהודי אינם בוחרים לשאת המשא הזה, נכון יהיה להעלות מחדש את קרנה של השבת המקראית – זו המתוארת בחומשי התורה ובספרי הנביאים והכתובים. אין בה את כל לט אבות המלאכה, התולדות שלהן והתולדות של התולדות המגיעות עד לענייני הכנת תה וייבוש הגוף במגבת – אבל יש בה עקרונות מרכזיים של אי עשיית מלאכה, הימנעות מפעילות כלכלית-מסחרית, הקפדה במנוחתו של הזולת (גם אם הוא עובד בעבורך) ועונג של היחיד, המשפחה והקהילה.
בין דיבור לבין מעשה, בין חזון של יחיד לעשיה קהילתית
מתוך אחת עשרה פרשות חומש שמות – חומש "יציאת מצרים" – ארבע פרשות מוקדשת להקמת המשכן. בפרשות "תרומה" ו"תצוה" מצווה משה על המלאכה ופרטיה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" מתארות את מעשה ההקמה עצמו.
מה פשר החזרה? מדוע לא להסתפק בציון שמשה ובני ישראל עשו את אשר הצטוו? ראשית, אולי כדי להזכיר את הפער שבין דיבור למעשה ואת האתגר הגדול שטמון שהוצאתם של דברים מן הכוח אל הפועל; שנית – וחשוב עוד יותר – על מנת להזכיר את חשיבותן של העשייה המשותפת ושל ההתגייסות הקהילתית.
פרשת "ויקהל" פותחת במעשה הקהלתם של בני ישראל. על פניו מדבר פשט הפרשה על כינוסם לצורך הודעת מצוות השבת. העיון בהמשכה של הפרשה מלמד שהרעיון הקהילתי עובר בה כחוט השני. העם כולו, נשים כגברים, נשיאי האומה ופשוטי העם, כולם נרתמים למלאכה, בנדבת ממון וחומר ובעצם המלאכה:
"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו… ויבאו האנשים על הנשים…" (שמות לה כא-כב)
ההתגייסות רבה כל כך, עד שמשה נדרש להורות על עצירתה:
"ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה… והלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו ה,ז)
פרשת "ויקהל", כשמה כן היא, מדברת על כוחה של הקהילה ועל רשת הכוח הטמונה בהתגייסותם של רבים למלאכה. פרשות "תרומה" ו"תצוה" שייכות לאלהים ולמשה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" שייכות לעם.
רבות מדובר בשנים האחרונות על מגמת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל. תנועה זו מחזירה לציבור הישראלי הלא אורתודוכסי את הנגישות לאוצרות רוח ותוכן רבים ואת הבעלות עליהם. לא פחות חשובה היא המשימה של התנועה הזו להחזיר לשיח הישראלי גם את חכמת הקהילה ואת המיומנות בבניין וטיפוח רשתות כוח קהילתיות.
למהלך הזה שותפים רבים ומפעימים, כדוגמת קהילות הבוגרים של תנועות הנוער, התחדשות המתחוללת בחלקים מן ההתיישבות העובדת, יישובי הסטודנטים ועוד. התנועה הרפורמית הישראלית הכפילה את מספר קהילותיה בשנים האחרונות והיד עוד נטויה.
עתידו של המרחב הפרוגרסיבי בישראל תלוי גם ביכולתו להקהיל את אנשיו בקהילות מגוונות, פלורליסטיות ואקטיביסטיות.
שבת שקלים ובדק הבית
אם פרשת "ויקהל" עומדת כנגד הרעיון של התרומה והנדבה, איש איש כיכולתו, הרי ששבת שקלים עומדת כנגד הרעיון שלכולם חלק שווה בקודש ובמרחב הציבורי. ייסודה של השבת המיוחדת במאבק בין זרמי היהדות בימי הבית השני על שאלה כיצד יש לממן את עבודת הקודש במקדש. חוגי הכהונה ועשירי העם דרשו שהמימון ייעשה בדרך של תרומות ונדברות של יחידים. החכמים (הפרושים בלשונו של יוספוס פלוויוס) דרשו שהדבר יעשה באמצעות מס אחיד, שיבטא את הרעיון שלכל אדם חלק שווה במקדש.
משניצחו החכמים נקבעה הקריאה המיוחדת בשבת שלפני ראש חודש אדר – התקופה בשנה בה נאסף המס המיוחד. לטובת העניין נלקחו הפסוקים מפרשת "כי תשא" המזכרים את תרומת "מחצית השקל" שנאספה במפקד הראשון אחרי היציאה ממצרים – ערב הקמת המשכן: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".
שנים רבות לפני הוויכוח הישראלי על גבולות ההפרטה קבעה המסורת היהודית את העיקרון: שישנם דברים השייכים לציבור כולו במידה שווה.
ההכרה בעיקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין.
ההכרה בעקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין. על יסוד הוראות המשנה קבע הרמב"ם בהלכות שקלים שבחיבורו משנה תורה את ההוראות המחמירות הבאות ביחס להתנהלות הכהן הנכנס ל"תרום את הלשכה" (ליטול ממנה כספים לקניית צרכי המקדש):
"שיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו… שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' "(הלכות שקלים פרק ב)
כשבאו החכמים לקבוע את ההפטרה המיוחדת לפרשת שקלים הם בחרו בפרק מספר מלכים ב' העוסק בשיפוץ המקדש בימי יהואש מלך יהודה, מנדבות העם. בפסוקי ההפטרה מסופר כיצד הכהנים לקחו את כספי הנדבה לעצמם. יהואש בתגובה דורש מהם להקדיש את הכסף אך ורק ל"בדק הבית" ומפקיד כהנים "שומרי סף".
קורותיה של החברה הישראלית בשנים האחרונות מלמדות עד כמה "בדק בית", "שומרי סף", וניקיון כפיים הופכים את שבת "שקלים" לרלוונטית מתמיד.
שבת שלום ומבורך!