פרשת "חיי שרה" פותחת בספור קבורתה של שרה במערת המכפלה אשר בחברון, אולם מרבית פסוקיה מוקדשים לסיפור שליחותו של עבד אברהם לארם נהריים על מנת לאתר רעיה ליצחק. חתימתו של הסיפור המתארת את המפגש בין יצחק לרבקה, היא מהפרשיות היפות שבתורה – הראשונה להזכיר רגש של אהבה בין בני זוג והראשונה לעסוק בנחמה:
"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּו"ֹ (בראשית כד סב-סז)
בעלי המדרש והפרשנים העסיקו עצמם בשאלה מה היא כוונתה של התורה במלים "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב". מיעוט מהפרשנים הציע כי יצחק יצא לטייל בין שיחי השדה, אם לתומו (בהצעת אברהם אבן עזרא), ואם לצורך עיסוקו כבעל שדות ומטעים, בהיותו החקלאי העברי הראשון (כהצעת הרשב"ם, נכדו של רש"י). רוב הפרשנים, עם זאת, הלכו בעקבות המדרש המופיע במסכת ברכות בתלמוד הבבלי, לפיו יצא יצחק לשדה על מנת להשיח בדברים, וליתר דיוק בדברים של תפילה. וזו לשונה של הגמרא:
"יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפלה…" (מסכת ברכות דף כ"ו, ע"ב)
על פי המדרש, יצחק, איש השדה, חידש את מעשה התפילה לא בתוך האוהל, ולא ברחובותיה של העיר, אלא במרחב הפתוח ובחיק הטבע.
כוחו של הטבע
במרוצת הדורות הלכה התפילה היהודית והתמסדה. התחנון הפך לקבע, והתפילה התכנסה אל בין דפי הסידור ואל תוך בתי הכנסת. אולם הרעיון המקשר בין התפילה לבין מרחביו הפתוחים של הטבע לא אבד לחלוטין. דורות רבים אחרי יצירתו של אותו מדרש באו מקובלי צפת במאה ה-16 ותיקנו את אמירת פרקי "קבלת השבת" בבוסתנים שבמדרונות ההר היורדים לנחל עמוד. מאתיים שנים לאחריהם יציע רבי נחמן מברסלב ללמוד תפילה וניגון משירתם של העשבים שבשדה.
גם מחדשיה של התרבות העברית השכילו להכיר את הקשר בין התחדשותה של הרוח להליכה בשדות. השיטוט והצעידה בשביליה של הארץ תפסו מקום מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית המתפתחת. היה בדבר מרכיב ברור של טיפוח תחושת בעלות הבית ונטיעת השורשים בארץ, אך גם הכרה בכוחו של הטבע להרחיב את הדעת ואת הנפש. פעמים רבות ההליכה בשדה נעשתה עם ספר תנ"ך ביד, מתוך רצון לקשר בין מראה העיניים לזיכרון ההיסטורי . אך מעטים וספורים נהגו ללכת לאורכה ולרוחבה של הארץ גם עם סידור התפילה ביד, או עם הכמיהה להשיח שיחה של תפילה.
הדיכוטומיה העמוקה בין חילוניות עברית לבין דתיות אורתודוכסית ליוותה את המעשה החלוצי גם בשדות התרבות והרוח. מעטים מאוד מענקי הכתיבה והשיחה של התרבות העברית ראו עצמם גם כמחדשים של שפת התפילה היהודית.
כמיהה אל הנשגב
יוצאת דופן ביניהם הייתה חנה סנש, שבערב שבת זו, כ"א מרחשוון, אנחנו מציינים 73 שנים לרציחתה בידי שוביה ומעניה בבודפשט שבהונגריה בגיל 23. אותה דיכוטומיה שהזכרנו הביאה את ההיסטוריוגרפיה הישראלית להתעלם מעומק היצירה הליטורגית של האישה הצעירה והאמיצה הזו, שאומץ לבה והיושרה שלה באו לידי ביטוי גם בדרך בה כמהה אל הנשגב, וביקשה לברור את המוץ מן התבן בחייה הרוחניים.
בהקדמה ליומנה שפורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנות השישים נכתב:
"חנה עלתה אלינו בעצם ימי מלחמת העולם הזאת, בסערת חיים פנימית גדולה, מתוך יהדות זרה, מתנכרת ומתבוללת… (חנה) גדלה בסביבה יהודית הונגרית אמידה, רחוקה ממקורות עמה…".
המלים חריפות וברורות, אך העיון ביומנה של סנש, במכתביה ובשיריה מלמד כי הן נשענות על בסיס צר מאוד. יותר משיש בהן כדי לשקף את נפשה של סנש, הן משקפות את הקושי העמוק של בני אותו הדור להתחבר לפן הרוחני והרלוגיוזי של אישיותה ושל יצירתה.
כך כתבה סנש ביוני 1940:
בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקרבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים, ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוכל?
ארבע חודשים לאחר מכן, ביום הכיפורים, היא כותבת ביומנה את שירה העברי הראשון. השיר נכתב בעיצומו של היום, מתוך ידיעה ברורה שהדבר אינו הולם את הציווי ההלכתי, אך כל שורותיו – תפילה:
במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה,
בימים סוערים של הדם
הנני מבעירה פנסי הקטן
לחפש, לחפש בן אדם
שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני.
איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר
כשהוא יעמוד לפני?
תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי
כי באש, בדליקה ובדם
כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,
את אשר חיפשתיו: בן אדם.
סנש לא הייתה אדישה לאותה הדיכוטומיה החריפה בין אתיאיזם לבין אורתודוכסיה, ולהימצאותה שלה אל מחוץ לאותה המשוואה. במכתב שכתבה לאמה בשנת 1941 היא מתייחסת לנעשה ביישוב העברי בהקשר זה:
"ייתכן שהדור הנוכחי הושפע מתנועות אתאיסטיות ואגנוסטיות באירופה ובאופן מובן השיל מעליו כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות ואת הביטויים החיצוניים של הדת. מלבד זאת, בשל המבנה הלאומי יותר קשה לקיים פה את כל המצוות מכיוון שבגולה היה מי שלקח על עצמו את העבודה כאשר יש חגים יהודיים. לכן אנו מאשימים את האבות בכך שהם אינם מחנכים את בניהם לחיים דתיים. אך עלי לציין שהם עצמם מרגישים בחסרונו של זה ושנדמה שגם הנוער עצמו נחפש אחר הדתיות. יש תקווה שנמצא איזון בריא בין שתי קצוות המטוטלת. לעניות דעתי, אין להשאיר זאת ליד המקרה. במקום, צריך להיות תיקון מלא של ההלכות היהודיות. על מנת להשיג זאת יש למנות אדם שיש לו סמכות דתית רבה שימצא את דרך האמצע בין האורתודוקסיה לבין האתיאיזם…."
נפילתה של חנה סנש, יחד עם עוד ששה שותפים למשימת הצניחה וההצלה של בני היישוב העברי, כרתה חיים של יצירה ספרותית, של עמל, של אומץ לב ושל מנהיגות והובלה. אך לא פחות מכך היא גם גדעה את אחד הקולות המשמעותיים והבודדים בנופיו של היישוב העברי, ששאף לשמר את לשונה של התפילה ולחדש אותה, גם, ואולי במיוחד, לנוכח חילונם של החיים היהודים וצמיחתה של תרבות עברית חילונית מפוארת ועשירה.
עיוורונם של בני הדור להיבט היסודי הזה ביצירתה ובהגותה הוא שהוביל להפיכתו של שיר התפילה המופלא והנסי "הליכה לקיסריה" לשיר זיכרון לאומי בלבד. מאז יציאתו של יצחק, האב השני, להשיח תפילה בשדה, פעמים מעטות בלבד נכתבו בעברית מילות תפלה מדויקות ומזוקקות כל כך כמלים האלה:
אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים – תפילת האדם.
לכל דור יש את התפקידים והמעשים השייכים והמתאימים לו, ובכל דור ישנם גם נביאים ונביאות המטרימים במעשיהם את תפקידם של בני הדורות הבאים ומסייעים להכשיר בעבורם את הקרקע ואת הלב. בין המשימות הגדולות של הדור שלנו – חידושה של שפת התפילה היהודית והעברית, הוצאתה אל המרחב הפתוח והפיכתה של הדיכוטומיה לפסיפס, בו לכל בחירה ואפשרות יש מקום. לקצוות, אך גם לאמצע.
להורדת אסופה מיצירתה של חנה סנש שהופקה על ידי התנועה הרפורמית במלאת שבעים שנים להירצחה לחצו כאן.