אדוני היושב ראש, חברי וחברותי לסיעת העבודה: עומר, אמילי, אפרת, רם ואיבתסאם, חברתי מעוררת ההשראה, וחדורת האמונה, חה"כ מירב מיכאלי, חברי וחברות הכנסת כולם, שותפי – טל, תומר ובועז וכל צוותי סיעת העבודה.
בפתח הדברים אני מרכין ראש לזכר הנספים באסון הכבד במירון, ונושא תפילה לרפואתם של הפצועים באסון זה ובפיגוע הירי בשומרון.
בהתרגשות גדולה אני ניצב היום על הדוכן הזה, ולנגד עיני פסוקיה הראשונים של פרשת ניצבים בחומש דברים:
"אתם ניצבים היום כולכם לפני יי אלוהיכם… ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום … ואת אשר איננו פה עמנו היום".
הכרת הטוב שלי מופנית בראש ובראשונה לאלו אשר ישנם פה עמנו היום ביציע, הורי – אביטל ושלמה, שותפתי – נועה, שלושת ילדי: עמליה, אביגיל ועמוס, אחותי ליהיא ואמיתי הקטן והאהוב, דודתי ילי, וחמי וחמותי, צביקה ודליה.
לצדם, הכרת הטוב שלי מופנית גם אל אלה אשר אינם פה עמנו היום, ובראשם ארבעת הסבים והסבתות שלי, שזכיתי לגדול בצלם הטוב שנים ארוכות.
שעות רבות מספור בליתי כילד וכנער בבתים של הסבים והסבתות שלי. בתים ישראלים, ציונים, וחילונים עד מאד, שאהבת הארץ היתה טבועה בהם ממסד ועד טפחות.
הבית האחד – ביתם של סבתא אלקה וסבא שמעון שנפצע בעת שירותו בהגנה בשדות קיבוץ "רמת הכובש", וכעבור שנים אחדות הצטרף לשורות הלח"י.
הבית השני – ביתם של סבתא חנה, שעזבה בגיל 18 את ביתה החרדי, מבלי לנתק את עבותות האהבה והקשר עמו, וסבא עמנואל, שעלה לארץ כילד צעיר בשנת 1921, עם אמו האלמנה ואחיו הצעירים. בהיותו בן 33, נקרא על ידי בן גוריון להקים את חיל ההנדסה, לקראת מלחמת העצמאות.
מהבית הזה, של סבא עמנואל וסבתא חנה, יצאתי לביקורי התכופים בבית הכנסת השכונתי, כילד מבית חילוני למהדרין, הנמשך מגיל צעיר מאד לעולמה של המסורת היהודית. בית הכנסת, שהתנהל ברוחה של הציונות הדתית המתונה, היה לי לבית רוחני במשך כל שנות הילדות והנערות.
מאוחר יותר, בסוף שנות התיכון, נשאו אותי רגלי למסע רוחני נוסף, מבית הכנסת האורתודוכסי של ילדותי אל הקהילה הרפורמית בתל אביב, וממנה אט אט אל כל זירות העשייה, היצירה והמנהיגות של היהדות הרפורמית בישראל וברחבי העולם היהודי.
אל המסע הזה יצאתי מתוך ידיעה ברורה שהמסורת היהודית והתרבות היהודית הם חלק מכונן של זהותי, אך שעלי לתת להם ביטוי המשקף את אמונתי המלאה בשוויון בין גברים ונשים. בנוסף ליוותה אותי ההבנה העמוקה שכבוד הבריות, אהבת הגר, רדיפת הצדק, ובקשת השלום הם הערכים המרכזיים שאני מבקש לטול מאוצרותיה של היהדות. כבר אז אחזתי במחשבה שב-4000 שנים של יצירה יהודית ניתן למצוא פסגות של רגישות אנושית ותהומות של קנאות, יצירתיות מתפרצת ושמרנות עמוקה. השאלה שהנחתי לפתחי – זו שמונחת לפתח כולנו תמיד – לא היתה: "מה היא היהדות", אלא מה הפרשנות היהודית בה אני בוחר.
בקהילת "בית דניאל" בתל אביב פגשתי שותפות ושותפים לדרך של יהדות ישראלית שוויונית ויוצרת. זו הקהילה בה פגשתי את שותפתי לחיים – נועה. הקהילה בה הפכתי לרב; הקהילה בה שתי בנותיי עלו לתורה כבנות מצווה, ובה הן משמשות עד היום כבעלות קריאה.
בקהילה הזו, בחג השבועות בשנת 1996, נשאה לאה רבין ז"ל את ספר התורה שהוכנס להיכל לזכרו של ראש הממשלה הנרצח; בקהילה הזו זכיתי להעלות לתורה נערים ונערות עם צרכים מיוחדים ועם נשמות מיוחדות אף יותר; בקהילה הזו נתלתה על ארון הקודש פרוכת בצבעי הקשת לזכרה של שירה בנקי ז"ל, שחייה נקטפו במצעד הגאווה בירושלים, תוך זיופה הרצחני של תורת ישראל.
את הסיפור הזה אני חולק עמכם לא רק כביוגרפיה אישית, אלא על מנת להציע כי יש בישראל ציבור הולך וגדל המבקש להעמיק את היכרותו עם התרבות היהודית והמסורת היהודית ולהפוך אותן לעוגן חיים משמעותי, מבלי לוותר על הערכים הליברליים או לסגת מהם. הציבור הזה עומד על הזכות שלו לטעת רגל אחת בתרבות המערבית הדמוקרטית והליברלית, ורגל שניה במעגלים המגוונים והעשירים של היהדות.
בעבור ציבור זה אין בצעידה הזו על שתי הרגלים כל סתירה. היפוכו של דבר. זו היא הדרך להיבנות משני העולמות, ולמצוא את האיזונים המתבקשים בחיינו – בין אינדיבידואליות מבורכת לבין חיי קהילה; בין השגיות והגשמה אישית לבין אחריות חברתית; בין יצירתיות וחדשנות לבין כבוד עמוק כלפי כל שירשנו מהדורות הקודמים; בין ציונות וסולידריות יהודית מלאה לבין תפיסת עולם הומניסטית ואוניברסלית.
צמיחתה של תנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית, שהיתה לי הזכות להיות אחד ממוביליה בשני העשורים האחרונים עם שותפות ושותפים רבים, היא הביטוי המובהק של התהליך החשוב הזה. דגלה הוא דגל ריבוי הפנים; דגל שסיסמתו היא: "יש יותר מדרך אחת להיות יהודי".
ריבוי הפנים הזה אינו מכוון רק כלפי חוץ, אלא גם פנימה. זו היא תנועה ישראלית רחבה ומגוונת של קהילות אורתודוכסיות מתונות, רפורמיות, קונסרבטיביות וחילוניות, של קהילות משותפות ומעורבות, של בתי מדרש מכל הגוונים, של מוסדות חינוך, מכינות קדם צבאיות, תנועות נוער, קהילות בוגרים וגרעינים, מוסדות תרבות וארגוני חברה אזרחית;
זו היא תנועה של ישראלים וישראליות, חילוניים, מסורתיים ודתיים, ממגוון רחב של קהלים ואורחות חיים.
כדרכה של כל תנועה רעיונית וחברתית, ההתחדשות היהודית הפלורליסטית מפלסת את דרכה צעד אחר צעד, בין לא מעט מהמורות ומכשולים, הגדול שבהם, באופן לא מפתיע, הוא המונופול שניתן לזרם אחד ולממסד אחד על היהדות הישראלית, תוך הפרה בוטה של ערכי היסוד המשתקפים במגילת העצמאות.
מציאות עגומה זו, של מונופול, כפיה ואפליה בשם היהדות, פוגעת בזכויות היסוד של מיליוני אזרחים ואזרחיות ישראלים: נשים, עולים וילדיהם, ישראלים גאים וגאות, חברי וחברות הקהילות הליברליות וארגוני ההתחדשות היהודית, אזרחי ישראל בני העדות הדתיות האחרות, ורבים נוספים. הפגיעה הזו חותרת תחת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, המחויבת לשוויון ולחופש דת ומצפון.
לא פחות חשוב מכך, ההשלכות הקשות של יחסי הדת והמדינה בישראל פוגעות גם בזהותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ובמקומן של המסורת היהודית והתרבות היהודית בחייהם של ישראלים רבים. הן מעמיקות תחושות של ניכור, וגורמות לציבור רחב מאד לראות בממסדים הדתיים מקור של שחיתות ולא של השראה, ומוקדים של כוחנות במקום של כוח מוסרי וחברתי מטיב ומאחד.
דברים כואבים אלה משקפים לטעמי את המתרחש בתוך החברה הישראלית, אך הם נכונים גם ביחס לקשריה של מדינת ישראל עם יהדות העולם. בשנים האחרונות בחרה ממשלת ישראל באופן מובהק להפנות עורף למיליוני יהודים בתפוצות, בשל זהותם הדתית ולא אחת גם בשל עמדותיהם הפוליטיות – משל, האוהל הציוני ראוי להימתח רק עד גבול עמדותיה של ממשלת ישראל.
תיקונה של מערכת היחסים עם יהדות העולם הליברלית וייסודה על ערכים של כבוד הדדי והכרה הם יעדים ציוניים וישראליים מרכזיים. ואני שמח שעמידתי כאן על הדוכן הזה מאפשרת לי להשמיע גם את קולם של אחים ואחיות רבים מעבר לים, שאהבתם למדינת ישראל היא אהבת אמת, אך לא אחת תחושתם המוצדקת היא שמדובר באהבה חד צדדית.
העיוות בתחום יחסי הדת והמדינה עליו אני מדבר, ובו עסקתי שנים רבות מאד כאיש החברה האזרחית, אינו נוגע רק לחופש הדת והחופש מדת של אזרחי ואזרחיות ישראל, וליחסיה של מדינת העם היהודי עם התפוצות.
בעשור השמיני לעצמאותה, ניצבת מדינת ישראל בפרשות דרכים משמעותיות. בדיון הפוליטי והחברתי הער שמקיימת החברה הישראלית על ערכיה ודמותה, ישנם כוחות גדולים המבקשים לנצל את המסורת היהודית ואת החזון הציוני על מנת להצדיק עמדות לאומניות וגזעניות.
אחרים עושים זאת על מנת לשלול את הלגיטימציה של הדעה הנגדית, להוקיע את המערערים על מהלכי השלטון, ולהתקין בלי הרף סרגלי נאמנות. הם עושים זאת כמובן תוך התעלמות מוחלטת מכך, שנביאי ישראל, הנזכרים במגילת העצמאות, היו בראש ובראשונה אלו שניצבו באומץ מול המלך והשררה.
מובילי מהלכים אלו אינם שוכחים להפריח לחלל האוויר אף סיסמא, מכמן לשון או ציטוט ציוני. אך האמת היא שלא אחת משנתם היא פסבדו-ציונות. משנה המבקשת לקבע תודעה ציבורית ופוליטית של עידן טרום-ריבוני.
לשיטתם של כוחות אלו לא בניהולה של מדינה אנו עוסקים, אלא בהמשך המאבק של היישוב העברי כנגד כוחות השחור מבית ומבחוץ. המהלך הזה לא מונע מגעגוע סנטימנטלי. כל כולו ניסיון מחושב לפטור את מדינת ישראל, את החברה הישראלית, ואת הרוב היהודי שבה, מעול האתגרים המונחים על כתפיה של ריבונות מודרנית, מתוקנת ומתקדמת, גם בשעה שהיא עדין נדרשת להגן על גבולותיה.
בין האתגרים האלה – הבטחת שוויון והזדמנות ראויה לכל אזרח ואזרחית, הגנה על זכויות האדם, צמצום הפערים החברתיים ותיקון כשלי העבר ועוולות העבר, תיקון היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, העדפת האינטרס הציבורי על פני מאוויי הרווח של מעטים, קידום ניידות חברתית ונגישות, טיפוח חברה פלורליסטית וסובלנית, דאגה עמוקה לסביבה, וכמובן – חתירה למציאות של הסדר מדיני ושלום – לא רק עם היושבים לחופי המפרץ הפרסי, כי אם, גם, ובעיקר, עם אלו החולקים עמנו את הארץ המובטחת.
כממשיכי דרכה של תנועת העבודה, האתגרים הללו של כינון חברה צודקת, מכילה ושוחרת שלום, הם בדיוק המשא אותו אנחנו מבקשים לשאת. בעבורנו אלה אינן רק משימות פוליטיות אלא גם ביטוי עמוק לדרך בה אנחנו מבינים את מהותה של המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו, ואת מבחניה הגדולים של היהדות הישראלית והציונות במאה ה-21.
לשיטתנו, אם יש מי ששכח כיצד להיות יהודי, הרי הוא זה המפנה את גבו לאתגרים האלה, או גרוע מכך – רואה בהם ביטוי לחולשה לאומית, להתרחקות מהחזון הציוני, או לטשטוש הזהות היהודית.
מתוך העמדה הישראלית, הציונית והיהודית הזו, נובע הסירוב העיקש שלנו להעניק למאן דהוא, לממסד כל שהוא, או לזרם מסוים, בעלות בלעדית ומונופול על היהדות.
באופן טבעי, הסירוב הזה מעורר ויכוח חריף, שהדיו נשמעים בבית הזה ומחוצה לו כל העת. כתמיד השגת פשרות וגיבוש הסכמות הם יעדים ראויים וחשובים, אך התנאי להם הוא שמסביב לשולחן, לא ישב צד אחד הזועק ודורש: "כולה שלי", וצד שני הנמצא בעמדת התגוננות וויתור; אלא שני צדדים האוחזים בטלית, ומוכנים לחלוק בה.
רק בדיון מסוג זה נוכל להקים גשרים רחבים דיים, שיאפשרו ליותר מעגלה מלאה אחת לנוע עליהם באותה העת, רק כל נוכל להתקדם אט אט למציאות בה יושבי כל עגלה מכירים גם בחשיבות המטען הנמצא ביתר העגלות.
אדוני היושב ראש, חברי וחברותי,
במהלך עשרים שנות פעילותי כרב רפורמי בישראל, זכיתי ללוות אלפי יחידים, זוגות ומשפחות ברגעים של צער, ובעיקר ברגעים של שמחה והתחלות חדשות.
הטובים ברגעים אלה היו תחת אלף החופות שערכתי לזוגות מכל שדרותיה של החברה הישראלית. זוגות שלא יכלו להינשא בממסד הרבני, ורבים הרבה יותר שבחרו באופן מודע בחופה יהודית שוויונית. זוגות של ילידי הארץ ושל עולים; זוגות בהם בן זוג אחד היה יהודי מלידה, והשני – מבחירה – גר או גרת צדק. זוגות של חתן וכלה, וזוגות של שני חתנים או שתי כלות.
בתום שבע הברכות, לאחר שברכנו את הזוגות "באהבה, באחווה, בשלום וברעות", נהגתי להקריא תחת החופות שיר תפילה של לאה גולדברג, הנכלל עם עוד מקראות עבריים וישראליים רבים בסידור התפילה החדש של קהילות היהדות הרפורמית בישראל – סידור תפילת האדם – בצדן של התפילות המסורתיות.
"למדני אלהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל
על החירות הזו לראות לחוש לנשום לדעת
לייחל להיכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה על יומי כתמול שלשום
לבל יהי עלי יומי הרגל".
בפתחה של כהונה שאני מקווה שתהיה ארוכה ומשפיעה לטוב, אני נושא תפילה ששפתותיי תמשכנה לשאת בכל יום ברכה ושיר הודיה על הזכות הגדולה להיות שליח ציבור במשכן הזה, לצדם של שותפים ושותפות לדרך וגם לצדם של יריבים מאתגרים, וששליחות זו, לעולם לעולם, לא תהיה בעבורי רק כהרגל.
ברוך שעשני בצלמו.
ברוך שעשני בן חורין.
ברוך שעשני ישראל.
ברוך הנותן ליעף כח.