אדיר עמלם של עושי המצוות הגדולות… ברוך עמלם של עושי המצוות הקטנות
בניגוד לרוב השנים, השנה הזו נקראת פרשת "בהר סיני" לבדה, מבלי שתוצמד אליה הפרשה הבאה, פרשת "בחוקתי" החותמת את ספר "ויקרא". עובדה זו מאפשרת עיון מעמיק יותר בפרשה הקצרה ובמצוותיה המרכזיות – שנת השמיטה, היובל והשבת הקרקעות, ודיני גאולת הקרקע וגאולתו של אדם שמכר עצמו לעבדות על מנת לכסות את חובו הכספי.
חלקה הראשון של הפרשה "משוחח" במידה רבה עם אחת מן המצוות עליהן קראנו בפרשת השבוע הקודמת, פרשת "אמר", מצוות ספירת העומר. בפרשה הקודמת מצווים בני ישראל לספור שבעה שבועות ממועד הבאת מנחת העומר למקדש לציון ראשית עונת הקציר לאחר חג הפסח. ביום החמישים, מלמדת הפרשה, יש לחוג את חג השבועות. פרשת השבוע שלנו מלמדת כי יש לספור שבעה מחזורים של שנות שמיטה ובשנה החמישים לציין את שנת היובל, שמהלכה משתחררים העבדים והקרקעות שבות לבעליהן המקוריים. בכך יוצרות שתי הפרשות מערכת מקבילה של שעה מחזורי זמן מקודשים שבסיומם באה יחידת הזמן החמישים במספר, הנושאת מעמד מיוחד ומקודש.
ההבדל בין שתי המערכות הוא בקנה המידה. פרשת אמר עוסקת בימים ובשבועות; פרשת בהר – בשנים, בשמיטות וביובלים. שני מחזורי הזמן קשורים ביכולת לקדש את הזמן ולהעניק לו משמעות רוחנית, אבל לא פחות מכך גם בחובה לחתור לכינונה של חברה אחראית, רגישה וצודקת יותר. לאחר הצגתה של מצוות ספירת העומר ומצוות חג השבועות, קוטעת פרשת "אמר" את רצף הצגתם של המועדים וחגים ומזכירה לחקלאי העברי המצוי בעיצומה של עונת הקציר את חובתו:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם; אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג כה)
פרשת "בהר" מזכירה אף היא שמחזור הזמנים המקודש של היובל נועד לא רק למסע של התקדמות רוחנית, אלא גם, ואולי בעיקר, להתקדמות חברית:
"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (שם כה י)
החזרה של חומש ויקרא על מערכת הזמנים של שבעה מחזורים של שבע ועוד אחד, הראשון – מחזור קטן של ימים; השני – מחזור גדול של שנים – מזכירה לנו את הקשר בין מעשי היום יום שלנו לבין מציאות החיים שאנו בונים סביבנו במשך שנים רבות.
פרשת "אמר" ומצוות ספירת העומר מזכירות כי המציאות אינה נבנית רק במעשים גדולים המשנים סדרי עולם, אלא גם ובעיקר מרצף בלתי נגמר של מעשים וצעדים קטנים. פרשת "בהר סיני" מזכירה שאסור לנו להסתפק רק בחלקת האלוהים הקטנה שלנו ובתיקונה, ויש עלינו את החובה להסתכל רחוק יותר, מתוך אחריות רחבה למקום בו אנו חיים ומתוך אחריות לדורות הבאים.
עוד יקנו בתים ושדות… בארץ הזו
הרעיון הזה בדבר הקשר בין המעשים הקטנים והמעשים הגדולים בא לידי ביטוי גם בהפטרת של פרשת "בהר". ברוב השנים בהן נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה – "בחקותי" – נוהגים לקרוא את ההפטרה של האחרונה. השבת הזו, בה אנחנו קוראים את פרש בהר לבדה, יש לנו אפשרות להעמיק גם בפסוקי ההפטרה המספרים את אחד הסיפורים המרגשים והחשובים על ירמיהו הנביא.
פסוקי ההפטרה מתארים כיצד בהיותו כלוא בחצר המטרה בירושלים בשל נבואותיו, מגיע אל ירמיהו בן דודו ומציע לו לקנות את שדהו שבארץ בנימין, בהתאם לדין הקדימות של בני המשפחה בקניית המקרקעין, כפי שמפרוט פרשת השבוע שלנו. בן הדוד אינו פועל לשחרר את בן המשפחה הכלוא, אינו מציע בעבורו כופר וספק אם מתעניין לעומק בגורלו. כל מבוקשו הוא להחליף את המקרקעין בכסף מזומן מתוך תחושה שהחורבן נמצא מעבר לפינה. ירמיהו אינו מהסס ובמצוות יי' קונה את המקרקעין המשפחתיים. ההסבר שהוא נותן למעשיו הוא:
"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו לו)
בדומה לזיקה בין מצוות ספירת העומר ומצוות היובל, גם ההפטרה מנבואתו של ירמיהו יוצרת זיקה הדוקה בין המעשה הנקודתי לתמונה הגדולה ומזכירה לנו שההכרעות היום יום ומעשי השגרה משולים למפה קטנה המתארת בעזרת קנה המידה את פני הארץ כולה.
בדפים האחרונים של סידור התפילה שלנו, "העבודה שבלב", מובא בין פרקי השירה העברית, שירו של אברהם שלונסקי, היכול להיחשב כהפטרה בת ימינו לפרשה:
אַדִּיר עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת!
כָּל יָרֵחַ הִלָּה. וּבְשִׁפְעַת כּוֹכָבִים
מְפַסְּגִים הַלֵּילוֹת בַּסֻּלָּם הַגָּבּהַּ.
לַמְּדֵנִי אַתָּה הַנָּבוֹן,
הַאוֹגֵר אֶת הַטַּל אֲגָלִים-אֲגָלִים
לְהָפְכָם לְצַמֶּרֶת וְחִרֶשׁ, –
לְכַתֵּף הַקְּטַנּוֹת,
לְדַקְדֵּק בִּקְטַנוֹת,
וּבִיגִיעַ נוֹסְעֵי-אֵל-גְּרַנוֹת
לְרַנֵּן:
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ!
בָּרוּךְ עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת!