פרשת "ויצא", המתארת את בריחתו של יעקב אבינו מארץ כנען ואת השנים הארוכות שעברו עליו בחרן, היא הראשונה לפרשות התורה שמפגישה אותנו עם מושג הגלות לעומקו.
יעקב הוא הגוֹלֶֶה העברי הראשון. אברהם סבו אמנם ירד מארץ כנען למצרים בעקבות הרעב, אך מלשון התורה עולה שהדבר היה לפרק זמן לא ארוך. יצחק האב השני, ראשון הצברים, כלל לא יצא את גבולות הארץ. לעומתם, יעקב שאף הוא נולד בארץ, מבלה עשרים ואחת שנים ארוכות בחרן, המתוארות בפירוט רב בפרשה.
יעקב מגיע לחרן חסר כל, כמי שנמלט על נפשו מזעם אחיו הפגוע. בתום עשרים ואחת שנים הוא שב לארץ כבעל משפחה ורכוש רב, אך פסוקיה של הפרשה מבהירים היטב את תחושת הזרות המפעמת בו גם בחלוף השנים. למרות שבנה בחרן את ביתו, נשא בה את נשותיו ושם נולדו לו כל ילדיו (למעט בנימין), הוא יודע וחש כי זו אינו ארצו:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בראשית ל כא). בהמשך מצטרפת לידיעה זו גם תחושת הניכור, המובילה לציווי האלוהי לשוב אל הארץ: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם, לב ב-ג)
במובן זה, פרשת "ויצא" מסמלת את היפוך האוריינטציה של מושגי המולדת והמקום הטבעי במשפחתם של אברהם, יצחק ויעקב. בפרשת "חיי שרה" מצווה אברהם על עבדו ללכת אל משפחתו בניכר על מנת למצוא רעיה לבנו יצחק. דבריו מבהירים היטב, כי למרות כל שנותיו בארץ המובטחת, ארצו ומולדתו היא חרן:
"כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (שם כד ד)
בעבור נכדו יעקב – מקומו וארצו היא ארץ כנען, למרות שנות הדור שבילה מחוץ לארץ. בתו של יעקב לארץ היא שמשלימה את המסע הרב דורי לארץ כנען והופכת אותה למקומה האמיתי של המשפחה.
דווקא על רקע קריאה זו, נכון גם לעמוד על העובדה שהפרשה מפרטת את חייו של יעקב בגולה במלוא עוצמתם וחיותם. למעט בנימין, הנולד לאחר השיבה לארץ, לידתו של השבט ההופך לאומה, מתרחשת דווקא בגולה. באותה הדרך, עוצמתו של יעקב והפיכתו מאיש תם יושב אוהלים לבעל בעמיו מתגלות דווקא מחוץ לארץ המובטחת.
פרשת "ויצא" מייסדת את התודעה כי מקומם של המשפחה, השבט והאומה הוא בארץ כנען, אך באותה העת היא אינה מטשטשת את תפקידה של הגלות בבניינם. בפתחה של הפרשה הבאה, "וישלח", יקבל יעקב את שמו החדש "ישראל" ברגעים האחרונים של שהותו מחוץ לארץ.
באופן מעניין שמו של האב השלישי, שהפך לשם האומה של בניו, ולבסוף גם לשמה של ארצם – מוענק לו בהיותו מחוץ לאותה הארץ המובטחת. ממש כשם שהכינוי המוענק לאברהם בפרשת "לך לך" – אברהם העברי – התפרש על ידי הפרשנים כמזכיר את מוצאו של האב הראשון מעבר לנהר, כך גם השם ישראל נושא עמו תזכורת לחיי הגולה.
סיפורם של האבות הוא סיפור הפיכתה של ארץ כנען לארצם של בני ישראל, אבל הוא טומן בחובו גם את סיפור תפקידה של הגלות בבניינה של האומה.
את שבת פרשת "ויצא" אני חוגג השנה הזו מעבר לים, בקהילה היהודית בוונקובר שבקנדה, אליה הגעתי אחרי ביקור של ימים אחדים בקהילות ברוצ'סטר ובסנט לואיס שבארצות הברית. שלושה שבועות אחרי הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג, הדי היריות עדיין נשמעים במפגשים ובשיחות. לצדם גם הרבה תסכול מהפער ההולך וגדל בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, ומיחסה של ישראל הרשמית לחלקים גדולים ביהדות העולם.
בכל בית כנסת שאני מבקר ניצבים על הבמה דגל ארה"ב או קנדה ולצדו דגל ישראל. אין בלבם עוררין שמדינת ישראל ארץ ישראל הם הלב הפועם של העם היהודי. הם מתקשים להבין למה הלב לא פותח עצמו ליתר אבריו של העם. האהבה שלהם אלינו אינה תלויה בדבר, אבל היא הופכת לאהבה כואבת ומיוסרת. יש כאן הרבה חששות, וגם תהיות רציניות סביב שאלות של המשכיות יהודיות וחוסן קהילתי.
בעידן הזה הם היו רוצים לראות את מדינת ישראל מתייצבת לצדם ומעניקה להם השראה, לא רק ברגעים של דם ואימה, אלא כדבר שבשגרה. התזכורת המתמדת שמדינת ישראל מעניקה להם בדבר ההכרה החלקית ביהדותם – צורבת את נפשם היהודית והציונית. בלשונה של הפרשה הם מרגישים שפנינו אליהם שלא כתמול שלשום.
פרשת "ויצא" מצדיקה ומגבה את תחושת הבכורה של ארץ ישראל, אבל יש בה גם אזהרה מפני הפיכת תודעת הבכורה להתנשאות וגסות לב. ארץ ישראל היא מקומו של העם היהודי, אבל הגולה אינה ארץ מדבר וציה.
בדומה לחרן – גם בוונקובר, רוצ'סטר וסנט לואיס ממשיך בית יעקב להיבנות.