פרשת "וירא" מתארת שלוש סיטואציות בהן ניצב אברהם למול מהלך או דרישה אלוהית מאתגרים וקשים. בשתיים מהן – הסתייגותו של אברהם מפורשת בכתובים. בשלישית – אנו יכולים לתאר את סערת הנפש והקושי הבלתי נתפס למרות שתיקתו של הסיפור המקראי.
שלוש הסיטואציות הן: הודעתו של אלוהים לאברהם על החלטתו להשמיד את סדום ואת עמורה; ציוויו של אלוהים לאברהם להקשיב לדרישתה של שרה לגרש את בכורו ישמעאל; והוראתו של אלוהים להעלות את יצחק לעולה.
בין שלושת הסיפורים ניתן לאתר כמה מדרגים. הראשון – מדרג הקרבה המשפחתית והזיקה הרגשית. בפרשת סדום נחרד אברהם לגורלה של העיר הזרה ואולי גם לגורלו לוט אחיינו (למרות שהדבר אינו מפורש בכתובים); בסיפור שילוחו של ישמעאל – החשש הוא לבן שנולד לו משפחתה של שרה – הגר; בסיפור העקידה נדרש אברהם לוותר על היקר לו מכל, הבן האמור להמשיך את דרכו; הבן עליו אמר אלוהים: " כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא יב).
מדרג נוסף בין הסיפורים נוגע לדרישה שהוצגה בפני אברהם. בסיפורן של סדום ועמורה לא נדרש אברהם לדבר. האלוהים מבקש שלא להסתיר ממנו דבר על תוכניותיו שלו. בסיפור שילוחו של ישמעאל מתבקש אברהם להסכים לדרישתה של שרה, והוא מבצע את המעשה לאחר קבלת הבטחה מפרשת שעתידו של ישמעאל מובטח: " וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא" (שם יג).
בפרשת העקידה נדרש אברהם מעשה הקשה מכל – מעשה אותו הוא נדרש לבצע לבדו – מעשה, שמרגע שבוצע, אין ממנו דרך חזרה. למול שני המדרגים האלה, בהם העוצמה עולה מסיפור לסיפור, מתארת הפרשה גם מדרג שלישי, שכיוונו מנוגד – מדרג תגובתו של אברהם לתוכנית או לדרישה האלוהיות.
בסיפורן של סדום ועמורה מתייצב אברהם למול האלוהים בנחישות, באומץ ומתוך עמידה על מה שנראה בעיניו כנכון וכצודק. אברהם מנהל למול אלוהים משא ומתן "קשוח", המשלב בין ענווה וחנופה לבין אמירה תקיפה ומוכיחה:
"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָליִלָה לָּךְ ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?!?" (בראשית, יח כה)
בסיפור שילוחו של ישמעאל מציינת הפרשה במפורש כי דרישתה של שרה הייתה רעה ולא ראויה בעיניו של אברהם:
" וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (שם, כא יא)
עם זאת, לאחר ציוויו של האל וההבטחה לשלומו של ישמעאל ולעתידו, מקבל אברהם את הדין ללא ויכוח.
בפרשת העקידה, כידוע, המקרא אינו מציג לנו כל עדות של הסתייגות, פנימית או כזו המובעת בקול. אברהם אינו מוחה, אינו משתדל, אינו מתווכח. העדר כל ביטוי לרגש או להלך רוח, מציג את אברהם כמי שמבצע את ציווי האל באופן אוטומטי. אברהם המטיח, המוחה, המתווכח, המסרב להרפות הופך לאברהם המציית והשותק.
המסורת הפרשנית והמדרשית הכתירה את סיפור העקידה כפסגת חייו ואמונתו של אברהם. בניגוד לסיפורים מקראיים אחרים, בהם ניתן למצוא גם קולות חתרניים המטילים ספק במעשי אבות האומה, בבחירותיהם ובהתנהלותם, אין בנמצא מדרש, אגדה או דבר פרשנות, המציג את מעשה העקידה כטעות או הידרדרות.
סיפור העקידה, ששובץ בפתיחתה של תפילת השחרית מדי יום, נתפס כיפור מכונן של המחשבה היהודית וכביטוי לגדולתו של אברהם. למרות זאת, משימת הפרשנות והקריאה המדרשית והיצירתית בסיפור המקראי אינה רק נחת דורות קודמים. באחד ממאמרי על פרשת "וירא" לפני שנים אחדות הצעתי לשים לב לעובדה שפרשת העקידה מוצגת כניסיון. אנו יודעים על תגובתו של אלוהים לבחירתו של אברהם כי היא מופיעה בפרשה. מה הייתה תגובתו אם אברהם היה מסרב לבקשה – אנו יכולים רק לדמיין.
העיון הקפדני בפסוק העקידה מלמד כי ההוראה נתנה על ידי האלוהים, אולם הברכה לאברהם אחרי שיצחק הותר מכבליו נמסרה לו רק על ידי מלאך. מתום מעשה העקידה ועד פטירתו של אברהם, התורה אינה מתארת כל שיח ושיג בין האב הראשון לאלוהיו. האם מותר לנו לדרוש את העניין כרמז מקראי לכך שאברהם הלך רחוק מדי? שאם היה מתנגד ומתווכח – הדבר היה עומד דווקא לזכותו?
כך או כך, הקריאה בפרשת "וירא" מדגימה לנו אמת ידועה, שאנו נוטים לא אחת לשכוח. היכולת למחות, לעמוד על עקרונותינו, להתייצב למול כוח העולה על כוחנו, לא להיוותר אדישים, לדרוש תשובות – היכולת הזו אינה עומדת לנו באופן אוטומטי. יתרה מכך – יש לה נטייה להישחק ולהיעלם אם לא מגנים עליה ומטפחים אותה.
פרשת "וירא" מלמדת אותנו שכוחו של אברהם לעמוד על מה שנראה בעיניו ראוי, צודק ומוסרי, הלך ונשחק מאירוע לאירוע, מהתנסות להתנסות. קולו נחלש עד שנעלם ונאלם בתוך לבו שלו. אברהם הזועם הדורש מאלוהים שלא לספות צדיק עם רשע, מגרש את בנו בכורו תמורת ההבטחה ששלומו לא יפגע.
אחרי שראה את העשן מיתמר מעל בקעת סדום, ואחרי ששמע כיצד אלוהים מצדד בשרה הדורשת לגרש את בן האמה – מה הפלא שלא הזדעק כנגד הדרישה לעקוב את הבן השני.
את פרשת "וירא" – אחת מן הפרשות המכוננות של המחשבה היהודית הדתית לדורותיה – ואחת מהפרשות שהעניקו לנו את הסיפורים המכוננים של המסורת היהודית – ניתן לקרוא גם כתזכורת לעובדה שמציאות החיים נוטה לשחוק את יכולתנו לדרוש צדק ולהתייצב למול הכוח. כל כישלון מפחית אצלנו את היכולת לחזור ולהתייצב למען הדברים שאנו מאמינים בהם; כל אכזבה מעצימה את החשש לשוב ולהתעמת.
החתירה לצדק, מלמדת התורה, מחייבת אותנו לשים לב לאותה השחיקה ולהבין שיש לטפח פעם אחר פעם את אותה היכולת להתעקש על הצודק והראוי.
בימים בהם נבחרי ציבור מדברים על חוקי נאמנות בתרבות, בתקופה בה כל קול של ביקורת מוצדק כחוסר אמונה וכבגידה, בימים בהם הערעור, השאלה, דעת המיעוט והטלת הספק נתפסים כסטייה מן הדרך -–ראוי לשאול את עצמנו איך נשמר בקרבנו את תעוזתו של אלוהים המשקף לסדום כדי שלא נאבד את הקול למול מעשה העקידה.