שבת פרשת "וירא", 4 בנובמבר. בדומה ל-21 השנים האחרונות, גם השנה צוין יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין, בשבוע בו אנחנו קוראים את פרשת עקידת יצחק. בניגוד לאברהם, הרוצח המנוול כן שלח את ידו, מתוך יומרה רצחנית ועזות פנים דתית לפיה הוא שומע את קולו של האלוהים.
לפני יומיים הגעתי למלבורן שבאוסטרליה לביקור בקהילות הרפורמיות בעיר. בכל מפגש אני נשאל אם ראיתי את תמונות הטקסים שנערכו השבוע בבאר שבע לציון 100 שנים לקרב של החיילים האוסטרלים נגד הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. את התמונות לא ראיתי, אבל בתגובה אני מציין שבפרשת השבוע מתואר כיצד העניק אברהם אבינו לעיר המדברית את שמה, וכיצד בחר לשבת בה.
סיפור עקידת יצחק שחותם את הפרשה מזכיר את סיומם הטראגי של חייו של יצחק רבין; פסוקיה של הפרשה על באר שבע ראוי ויסמלו את חזונו ושאיפותיו.
באר של פיוס והבנה
באר שבע – על שום מה?
"עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בראשית כא לב-לד)
באר שבע היא המקום בן כרתו אבימלך מלך גרר ואברהם ברית של שלום ושבועה של חסד הדדי. אבימלך פונה אל אברהם בבקשה לכונן את הברית. אברהם משיב בחיוב, אך גם מוכיח את אבימלך על גזילת הבאר שבמקום. הדברים מלובנים בדרכי שלום, ואברהם, למרות היותו בעל הבאר, מציע שבע כבשים לאבימלך כעדות שהבאר אכן שלו – אך לא פחות כך כביטוי של ידידות וחתירה להבנה. באר שבע, אם כן, היא העיר הנקראת על שם הברית, השבועה ומעשה השלום. השבוע צוין במקום יום הזיכרון לקרב שהכריע את המלחמה על דרומה של ארץ ישראל לפני מאה שנים. בפרשת השבוע שלנו, באר שבע היא יד זיכרון למעשה של פיוס.
בין פרשני התורה היו כאלה שביקרו את אברהם על כריתת הברית עם המלך הנוכרי. הגדיל לעשות הרשב"ם, נכדו של רש"י (1080-1160 לערך), שהציע שניסיון העקידה נגזר על אברהם כעונש בגין אותה הסכם שלום –
"אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך… ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' … לכן: 'והאלהים נסה את אברהם'"
גם היום יש כאלה החושבים שהשאיפה לכרות ברית של פיוס עם יושביה האחרים של הארץ היא בגדר חטא ועוון. לא כך פשט התורה. אברהם שאינו חושש להוכיח את המלך הנוכרי על גזל עבדיו; אברהם שלא חושש לצאת לקרב בחמשת המלכים על מנת לשחרר את אחיינו משבי; הוא זה המלמד אותנו שיעור על חשיבותו של מעשה השלום.
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"
ובחזרה אל סיפור העקידה. לאורך כל הדורות תפס סיפור העקידה מקום מכונן ומרכזי במחשבה היהודית. רק לפני שבועות אחדים עמד סיפור העקידה במרכזן של תפילות ראש השנה, התקיעה בשופר והקריאה בתורה. משלב מוקדם של עיצוב תפילת הקבע היהודית נכללה פרשת העקידה בסדר תפילת השחרית, הנאמרת מדי יום.
הפרשנות המסורתית שמה את הדגש על הניסיון בו עמד אברהם, על צייתנותו ועל נכונותו להקריב את היקר לו מכל. אנחנו רשאים לשים את הדגש במקום אחר. פסוקי התורה פרושים לעינינו כפי שהיו לפני עיניהם של בני הדורות הקודמים. הם ראו במילים – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (כב א) – את עיקר הפרשה; אנחנו רשאים לראות העיקר בקריאה: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (שם יב).
דורות רבים של יהודים ראו בסיפור העקידה מופת לאמונה חסרת פשרות ולדבקות ללא שיעור; לנו מותר לראות בסיפור גם לקח הפוך. ישנם קווים אדומים שאין לחצותם גם בשמה של האמונה היוקדת ביותר.
שבת "באר שבע"
פרשת "וירא" נפתחת כאשר אברהם אבינו יושב באלוני ממרא שבאזור חברון. גם הפרשה הבאה, "חיי שרה", תיפתח בהגעתו של אברהם לקריית ארבע היא חברון על מנת לקבור את שרה. בין לבין יבקר אברהם בבאר שבע ובהר המוריה. בשבת הבאה יפקדו ודאי מבקרים רבים את חברון לרגל קריאתה של פרשת "חיי שרה". כך קורה כבר לא מעט שנים, והשנה – במלאת 50 שנים למלחמת ששת הימים – האירועים יהיו ודאי גדולים יותר והמוניים יותר מבעבר.
חברון היא אחת מערשי הלידה של העם היהודי, מקום קבורתם של האבות והאימהות, מקום הקניין הראשון בארץ ישראל. אבל אני, ובמיוחד בערב ה-4 בנובמבר, מעדיף על פניה של "שבת חברון" את "שבת באר שבע" – המקום בו חפר אברהם את הבאר הראשונה ונטע את העץ הראשון; המקום בו כרת לראשונה ברית של שלום ופיוס.
שבת של שלום.