רוב פסוקיה של פרשת "כי תבוא" מוקדשים להוראתו של משה לקיים מעמד של חידוש הברית עם הכניסה לארץ, מעל פסגות הר גריזים והר עיבל, ולדברי הברכות והקללות שהוא מנבא לעם, באם ישמרו את מצוות התורה או באם יפרו אותן, בהתאמה. עם זאת, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים עדhין להצגתן של המצוות המעשיות, וליתר דיוק להצגתן של מצוות הבאת הביכורים ומצוות מעשר עני.
מצוות הביכורים קובעת כי על החקלאי להביא את ראשית פרי אדמתו אל המקדש כאות של הכרת תודה וללוות את הנפת הטנא בהצהרה קצרה המתמצת את קורות העם מצאתו מארץ מצרים ועד כניסתו לארץ המובטחת (פסוקי "ארמי אובד אבי" המוכרים לנו מהגדת הפסח). מצוות מעשר עני, קובעת כי בכל שנה שלישית על החקלאי להפריש מעשר מיוחד הניתן לנזקקי המקום:
"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו יב)
מצווה זו, שהיא חלק מהמערכת הרחבה של המצוות הסוציאליות, נזכרת במקום נוסף בספר דברים – פרשת "ראה", שנקראה ונלמדה לפני שבועות מספר. שם מופיעה המצווה מיד לאחר מצוות "מעשר שני" הקובעת כי על החקלאי לקחת מעשר מיבולו (או את פדיונו בכסף), לעלות אתו למקום אשר יבחר בו האלוהים – קרי, מרכזה הדתי והלאומי של האומה – ולקיים בו את הציווי
"ואָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶך" (דברים יד כו)
על יסוד הציוויים האלה בפרשות "ראה" ו"כי תבוא" ועל יסוד הציווי בפרשת "קרח", גיבשה ההלכה היהודית העתיקה את מערכת המיסוי הקדומה. החקלאי העברי הפריש תרומה (בגודל לא קבוע) לכוהנים. לאחר מכן העביר מעשר מיבולו ללוויים. מן היבול שנותר הופרש מעשר נוסף. בשנה השלישית והשישית בכל מחזור שמיטה ניתן מעשר זה לעניים במקום מושבו של החקלאי. ביתר השנים – נאכל המעשר בירושלים על ידי החקלאי ובני ביתו שעלו לחגוג בה. בשנה השביעית – שנת השמיטה החותמת את המחזור – נחשב כל היבול להפקר בעבור כל אדם, וממילא אין בו חובת מעשרות.
העיון בשני מופעיה של מצות מעשר עני, בפרשת "ראה" ובפרשת "כי תבוא", מעלה עניין מעורר מחשבה. בשתי הפרשות מפורטת המצווה לאחר מצווה אחרת הקשורה בממד הלאומי. בפרשת "ראה" – לאחר מצוות מעשר שני המורה לחקלאי העברי לעלות לירושלים ולחגוג בה; בפרשת "כי תבוא" – לאחר מצוות הביכורים, שגם לשם קיומה נקרא החקלאי לעלות לירושלים ולהצהיר בה על היותו חלק מהאומה הנושאת סיפור משותף וגורל משותף.
במובן זה שתי הפרשות שעוסקות ב"מעשר עני" יוצרות צמד של מצוות. האחת עוסקת בחיבורו של היחיד לאומה ולסיפורה; השנייה עוסקת ביכולתו של היחיד לראות את זולתו, להכיר בצרותיו ולהושיט לו עזרה. בעזרת שני הצמדים האלה מאותתת לנו התורה על הצורך לאחוז בזה וגם בזה, או ליתר דיוק – להיזהר מלמצוא עצמנו מתייצבים בקוטב אחד בלבד.
אין ספק כי אחת ממגמותיה המרכזיות של המסורת היהודית לדורותיה על מצוותיה ומנהגיה היא לחבר את האדם למעגל הרחב של העם, סיפוריו ומאוויו. אחד מהמבחנים הגדולים של המהלך הזה הוא האם הוא מעצים גם את יכולתו של היחיד לראות את האדם הבודד הניצב מולו – לרבות הגר והזר – או שמא הוא מסייע לו דווקא להתעלם ממנו בחסות "הסיפור הגדול". הופעתה של מצוות מעשר עני אחרי שתי המצוות,המבקשות לחבר את היחיד אל הקולקטיב הלאומי וסמליו, היא תמרור אזהרה ותזכורת לאיזון הנדרש.
כמה סמלי ומתבקש הדבר לקרוא את פרשת הביכורים ואת פרשת מעשר עני, בסיומו של קיץ שעמד בסימן השיח על "הלאום". בהרבה מובנים – חוק הלאום שאושר בתרועה גדולה, מבלי שנכללת בו המלה "שיוויון", משול לעקירתה של מצוות מעשר עני מהפרשה והסתפקות רק במצוות הביכורים.
הלוואי וברוח חודש אלול נדע כיצד לתקן את המעוות.