כמו כלים שלובים" – מחשבות על חובתו של מנהיג לצאת אל מחוך למחנה ולהימצא בתוכו בעת ובעונה אחת, על מגילת אסתר ועל פרשת השבוע – כי תשא.
הפרשנות המסורתית למגילת אסתר מציעה שרגע המפנה בעלילה היה אותו הלילה בו נדדה שנתו של המלך אחשוורוש ואשר בו נזכר המלך בטובה אשר עשה עמו מרדכי היהודי. אפשרות נוספת, שנדמה ויש בה רובד עמוק יותר, היא לאתר את רגע המפנה במעמד בו מעביר מרדכי לאסתר את המסר כי נדרשים ממנה אומץ לב ומנהיגות ואשר בו משיבה אסתר למרדכי כי בתמורה הוא נדרש לכנס את כל היהודים נמצאים בשושן לשלושה ימים של צום ותפילה. ברגע הזה הופכת אסתר מכלי משחק בידיהם של אחרים לשותפה להנהגה כאשר מאחוריה מתייצב (עדיין מבלי לחשוף את זהותה) ציבור היהודים בשושן.
המלים החותמות את המעמד הזה, המתואר בפרק הרביעי של המגילה – "
ברגע הזה הופכת אסתר מכלי משחק בידיהם של אחרים לשותפה להנהגה כאשר מאחוריה מתייצב (עדיין מבלי לחשוף את זהותה) ציבור היהודים בשושן.
המלים החותמות את המעמד הזה, המתואר בפרק הרביעי של המגילה – "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (אסתר ד יז) – משקפות את היפוך התפקידים בין מרדכי ואסתר, כאשר מרגע זה ואילך היא נוטלת את ההובלה לידיה. מהפך מנהיגותי זה מתרחש בד בבד עם בקשתה של אסתר לכנס את היהודים ולהקהילם. בכך, מדגיש הפרק הרביעי של המגילה את השילוב הנדרש בין מנהיגות מובילה לבין התייצבות, התגייסות והתקהלות של המחנה.
מבחינתה של אסתר, כניסתה לעמדת המנהיגות מחייבת במקביל גם את כינוסו של העם. הנהגה ראויה זקוקה לציבור הוכן להתכנס ולהתחלק גם הוא בנטל. ציבור, במיוחד ברגעי משבר ומצוק, זקוק למנהיגות אמיצה המוכנה ללכת לפני המחנה.
הקשר ההדוק בין מנהיג וציבור ומערכת "הכלים השלובים" המתקיימת בינהם עולה גם מתוך פסוקיה של פרשת כי תשא, הנקראת השנה בצמידות לחג הפורים; הפרשה שבמרכזה סיפור עגל הזהב ושבירתם של הלוחות הראשונים. בקריאה הראשונית של הסיפור ניצבים משה והעם משני עבריו של המתרס. אולי כך ביקש משה לנתח את הסיטואציה בראשיתה. קריאה מעמיקה יותר תגלה עד כמה הקשר בין העם הדורש את הקמת העגל ובין משה עמוק, וזאת מעבר למעורבותו של אהרון, אחיו של משה ושותפו בהנהגה ביצירת העגל. כבר בראשית סיפור המעשה אומר אלהים למשה:
"
כבר בראשית סיפור המעשה אומר אלהים למשה:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז)
מקומו של משה הוא עם העם. באופן לא מובן מאליו אלהים מזכיר למשה כי זה הוא עמו. המלים "אשר העלית ארץ מצרים", דומים באופן מפליא את אשר אמרו בני ישראל על העגל רגע קודם לכן: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". האם אלהים מבקש לאותת כאן דיבר מה למשה? האם הוא מבקש להזכירו שהיעדרותו המתמשכת מן המחנה היא אשר הביאה את העם לבקש את אלוהי המסיכה?
לאחר שמשה יורד מן ההר נמשך המתח בינו לבין העם במלוא העוצמה. משה נמכנס את שבטו – שבט לוי – וטובח באלפים העובדים את העגל. לאחר מכן הוא שורף אותו באש, טוחן את שרידיו וזורה אותם במים מהם נדרשים בני ישראל לשתות. לאחר שרשרת מעשי הענישה והתוכחה, מתארת הפרשה כיצד משה לוקח ביוזמתו אוהל ונוטע אותו מחוץ למחנה, אך בטווח הראיה של יושביו. זה הוא "אוהל מועד" עליו מכריז משה:
"וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שם לג ז).
משה מבין כי שיחתו עם אלהים אינה יכולה להיעשות תוך הפנית גב מלאה למתרחש במחנה. השיחה עם אלהים היא אמנם שיחה אינטימית, כמתואר בפרשה: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ…" (שם יא), אך היא נעשית במקום בו העם יכול לצפות במשה נכנס אל האוהל ויוצא ממנו. כפי שנדרש ממנו, משה כמנהיגו של העם, יוצא אל מחוץ למחנה, אך בניגוד לעלייתו הראשונה להר אין היא נעשית מתוך ניתוק מוחלט.
זה אולי גם עניינם של הלוחות השניים, אותם נדרש משה לפסל למרגלות ההר. ייתכן וניתן לראות בדרישה הזו רמז לביקורת אלוהית על משה בגין שבירתם החפוזה של הלוחות הראשונים. אפשרות אחרת היא לראות בפיסולם של הלוחות בתוך המחנה כתזכורת לחובתו של המנהיג להעפל לפסגה, תוך תזכורת מתמדת מאין בא ולאן הוא צריך לחזור.