בעשרים ושלוש השנים האחרונות נקראת פרשת "לך לך" בסמוך ליום הזיכרון לרצח רבין, כאשר יום הזיכרון עצמו מצוין בשבוע בו אנו לומדים את הפרשה הבאה – פרשת "וירא" – פרשת עקידת יצחק. במרוצת הדורות אחד המהלכים המקובלים של בעלי המדרש והפרשנים היה לאתר בפרשות השבוע רמזים והקשרים אפשריים לימי החג, המועד והזיכרון שצוינו בסמוך לשבתות בהן נקראו אותם הפרשות. ברוח הזו, ציונו של יום הזיכרון לרצח רבין בין שבת פרשת "לך לך" לשבת שבת פרשת "וירא" מזמין לא מעט מחשבות על שתי הפרשות ועל לקחים הטמונים ביחס דרכה של החברה הישראלית לפני הרצח ולאחריו.
פרשת "לך לך" פורשת בפנינו חלק גדול מקורותיו של אברהם – האב הראשון – אב המשפחה, שהפכה לשבט ואז לעם: היציאה מחרן וההליכה לארץ כנען, הירידה למצרים, ברית בין הבתרים, הולדת ישמעאל ותחנות נוספות במסע החיים הארוך והנפתל. במרכזה של הפרשה שני סיפורים צמודים זה לזה – פרשת חלוקת הארץ בין אברם ללוט; ופרשת היחלצותו של אברם לעזרת אחיינו לוט, אשר נשבה במסגרת מלחמתם של חמש ערי סדום ומלכיהם בארבעת המלכים שבאו לדכא את מרידתם.
אברם, השב ממצרים עם מקנה כבד, מבקש לחלק את הארץ, בינו ובין אחיינו:
"וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג ו-ט)
מיד לאחר ההיפרדות מופיע סיפור המלחמה בין חמשת המלכים מעמק סדום (מלכי סדום, עמורה, צבויים, צער ו-אדמה) לבין ארבעת המלכים שבאו מחוצה לארץ כנען על מנת לדכא את מרידתן של חמש הערים. במסגרת מלחמה זו, בה ידם של ארבעת המלכים גברה, נשבה לוט. אברם מארגן את אנשיו ואת עזרת בני בריתו יושבי ממרא, ומצליח לשחרר את לוט ואת יתר השבויים והרכוש אשר נשבה, ולהכות באופן מפתיע את ארבעת המלכים ולהניסם אל מעבר לגבולה של הארץ.
שזירתם של שני הסיפורים זה אחר זה יכולה להתפרש על דרך הפשט – כרצף של אירועים ועלילות; אולם ניתן להבינה גם אחרת. רצונו של אברם להימנע מריב וממחלוקת והצעתו לחלק את הארץ על מנת להשיג מטרה זו עלולה להתפרש כסימן של חולשה או של פחד. המשכה הישיר של העלילה בסיפור היחלצותו של אברם לקרב, ויכולתו להכניע ארבעה מלכים של מעצמות אזוריות, אחרי ניצחונם על חמשת מלכי עמק סדום, מבהיר היטב כי אברם היה חף מפחד ובעל עוצמה. על אותו המשקל, סיפור הפרידה בין אברם ללוט יכול היה להתפרש כרצון צדו של אברם לנתק מגע, להיפרד באופן מוחלט, להסיר כל אחריות.
המרדף שמנהלים אברם ובני בריתו לטובת שחרורו של האחיין, מלמד כי לא כך היו פני הדברים. אברם – כך מלמדת אותנו הפרשה – ביקש להיפרד מעל לוט ומאנשיו, לא מתוך חולשה כי אם מתוך עוצמה; לא מתוך פחד אלא מתוך בטחון שזו הדרך הנכונה. לא פחות מכך, היפרדותו לא נועדה לגדוע את הקשר, אלא דווקא להבטיח את עתידו. האחריות כלפי האחיין והשכן לא נעלמה עם חלוקת הארץ, אלא דווקא הונצחה והתחזקה.
פרשת "לך לך" – הראשונה המתארת את סיפור חייו של אברם-אברהם והמניחה את היסוד לקשר בין העם לבין הארץ, מעניקה לאברם את הכינוי: "העברי". יצחק רבין ז"ל – ראשון ראשי ממשלתה של ישראל שהיה יליד הארץ – סימל במובנים רבים את העבריות המתחדשת. בתקופת כהונתו השנייה והיה גם לראש הממשלה הראשון שהפך את חלוקתה של הארץ ואת ההיפרדות מהפלסטינים למדיניות רשמית של ממשלתו ושל מדינת ישראל.
ברוחה של פרשת "לך לך" ראוי לזכור כי ביקש לעשות זאת לא מתוך חולשה, אלא דווקא מתוך אמונה עמוקה בזכותנו על הארץ ובכוחנו. שאיפתו להיפרדות נשענה על הבנתו כי על מנת להבטיח את ההתנחלות בארץ ואת ההתבססות בה – יש הכרח בהיפרדות. רבין, שרוב חייו היה איש צבא וביטחון, רצה בהיפרדות ובניתוק הקשר הכמעט גורדי בין הישראלים לפלסטינים, אך מי שמעיין בנאומיו, כמו גם בהסכמים עליהם חתם ושאותם ביקש לממש, יודע כי הבין לעומק שהקשר בין שני העמים לא יכול להינתק באופן מוחלט ומלא, ושמימד מסוים של אחריות הדדית יישאר תמיד.
בלבה של פרשת "לך-לך" מודיע לאלוהים כי המסע של משפחת אברם-אברהם עתיד להיות מסע ארוך ומייסר של דורות רבים ושל תהפוכות גדולות. חזון השלום וחלוקת הארץ ספג מהלומות כבדות בדור האחרון. דם רב המשיך להישפך בארץ. פרשת "לך לך", שתיקרא גם השנה בצמוד ליום הזיכרון לרצח ראש הממשלה, מזכירה לנו כי לעתים דווקא החתירה לפשרה היא עדות לכוח ולעוצמה, וכי גם אם הדרך ארוכה, קשה ומייסרת – יש לדבוק בה.
עוד על יצחק רבין באתר התנועה הרפורמית: www.hagim.org.il