בשבת שעברה שרנו עם הילדים בפעם הראשונה בזמירות השבת את השיר: "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי, המסתיים במילים המופלאות: "וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת". במהלך השבוע, כאשר קראתי בפרשת "לך לך", לכדה את תשומת הלב שלי העובדה שהפרשה מצמידה את הביטוי "עברי" לאברהם, וזהו כינויו המקראי – " וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא…" (בראשית יד, יג).
כידוע, הביטויים "עברי" ו"עבריות" שימשו את חלוצי העליות הראשונות, את מחיי השפה העברית ואת מחוללי התרבות הציונית על מנת ליצור חיץ מסוים בין יצירתם ומעשיהם לבין חיי הגולה והתרבות היהודית שליוותה אותם.
השימוש בביטויים האלה רמז על החידוש שבמעשה הציוני ועל הפניית העורף למה שנתפס כמנותק מהארץ. כך לדוגמה כונו היחידות של מתנדבי א"י במלחמת העולם הראשונה בשם "הגדודים העבריים" ולא בשם "הגדודים היהודיים", וכך הוכתר המאמץ לשילוב הפועלים היהודים בכל ענפי התעסוקה בדרישה ל"עבודה עברית".
על רקע זה מעניין לעמוד על הפירוש המרכזי שניתן במדרש לביטוי "עברי", שהתגלגל גם לפירושו של רש"י לכינוי של אברהם. " 'העברי' – שבא מעבר לנהר" (רש"י על אתר, על יסוד בראשית רבה מב, ח). על פי פירוש זה הכינוי "עברי" ששימש בדורות האחרונים לציון השורשיות הארץ ישראלית והחידוש שטמון במהלך הציוני, מקפל בתוכו דווקא את זיכרון המסע מן המקום הקודם, ומעיד גם על השורשים האחרים המזינים את נפשו של האב הראשון והעולה הראשון אל הארץ המובטחת.
השילוב בין הפירוש הציוני שהוענק ל"עבריות" לפירושו של המדרש המזכיר דווקא את נקודת המוצא של המסע מונח לפנינו כהצעה להמשיך ולבנות תרבות עברית ריבונית, יוצרת ומחדשת, היודעת גם להפנות מבט, ולא רק עורף, למקומות מהם יצאנו. לכל דור יש את התפקיד שלו במסע הרב דורי. ישנם דורות ש"העבריות" שלהם מחייבת מבט רק אל עבר העתיד. ישנם דורות, שה"עבריות" שלהם מתגלמת גם בנשיאתו של העבר כצרור צידה על השכם.
ז' במרחשוון – בין ארץ ישראל לבבל
הקריאה הפרשנית הכפולה ב"עבריות" יפה גם לעניינו של יום ז' חשוון, שחל מדי שנה בשבוע בו אנו לומדים וקוראים בפרשת "לך לך". על פי המשנה ביום זה מתחילים לבקש בארץ ישראל על ירידת הגשמים כחלק מתפילת העמידה של ימות החול (מסכת תענית א, ג).
מדוע נקבע דווקא תאריך זה ומדוע הבקשה לגשם לא נאמרת כבר לאחר סיומו של החג הסוכות, שהבקשה לגשמים עומדת במרכזו? על כך משיבה המשנה מפיו של רבן גמליאל: "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר הפרת". יושבי הארץ, קובעת המשנה, צריכים להמתין עם בקשתם לגשם על מנת לאפשר לאחרוני עולי הרגל לשוב לביתם שמחוץ לארץ. מצוות העלייה לרגל מדגישה כמובן את מרכזיותה ובכירותה של ארץ ישראל בחייו של העם היהודי, אבל יושביה של הארץ נקראים להתחשב גם באחיהם שחיים בתפוצות – מעבר לים, לנהר או למדבר.
בשנים האחרונות קבעו קהילות היהדות הרפורמית את יום ז' מרחשוון ואת שבת פרשת "לך לך" כ"יום תפוצות ישראל" – יום שחוגג את המרכזיות של ארץ ישראל ומדינת ישראל בחיים היהודיים, תוך הכרה בחיוניות ובערך של החיים היהודיים בכל מקום ברחבי העולם.
לאור ההתפתחויות העצובות ביחסי ישראל והתפוצות בחודשים האחרונים סביב סוגיית הכותל וחוק הגיור, טוב לפרנסיה של המדינה ללמוד את שיעורו של רבן גמליאל ולהפנים שמי שמבקש את הבכורה צריך לקבל על עצמו גם את האחריות, ושמי ששואל בעבור עצמו את גשמי הברכה של המנהיגות הפוליטית צריך לחשוב גם על "האחרון שבישראל" המגיע "לנהר פרת".
להפנות את המבט אל עבר האחר
ובחזרה לאברהם העברי. כפי שנזכר כבר למעלה הכינוי "עברי" מופיע בפעם הראשונה במקרא בצמוד למילה "פליט". פרשת "לך לך" מספרת על הפליט מהמלחמה המגיע לאברהם ומבשר לו על נפילת סדום ועמורה במלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ועל דבר שביו של לוט בן אחיו.
באופן מעניין שתי הדמויות התנ"כיות הנוספות להן מוצמד הכינוי "עברי" – יוסף ויונה הנביא – מאופיינות אף הן, בדומה לאברהם, בדיאלוג המשמעותי והמורכב עם בני האדם הנוכריים, אלו שאינם חלק מן השבט ומן העם. אברהם העברי המאזין לפליט ונחלץ למען בן אחיו וכל אנשי סדום ועמורה; יוסף הנמצא במצרים, ויונה בשיחתו עם המלחים באוניה המאיימת לטבוע. דווקא בכינויו הייחודי הראשון והמקורי של העם היהודי טמונה גם הפניית המבט אל עבר הזר והנוכרי.
כשם שהאדם העברי הוא מי שחי בארץ, אך זוכר כי הוא או אבותיו באו מעבר לנהר, כך האדם העברי ראוי וידע לטפח את ייחודו, ובאותה העת לא לשכוח להפנות את המבט אל עבר האחר.
להורדת מסכת של התנועה הרפורמית ל"שבת ישראל תפוצות" לחצו כאן