אחד המדרשים המוכרים על פרשת השבוע "וישלח" עוסק בדרך בה התכונן יעקב אבינו למפגש המחודש עם אחיו עשו – עשרים ואחת שנים לאחר שזה ביקש לנקום בו על גניבת הבכורה.

"התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה" (מדרש תנחומא, וישלח פ"ו)

יעקב שולח מתנות רבות לפייס את אחיו; נושא תפילה מרגשת לאלוהיו – "קטנתי מכל החסדים …" (שהולחנה בלחן מופלא על ידי יונתן רזאל), ובמקביל נערך אף למפגש אלים ולמאבק. חשבתי השבוע על המדרש הזה, שאומץ על ידי פרשנים מסורתיים רבים, כאשר קראתי על עצתה  של שרת המשפטים איילת שקד לנשיא ארה"ב שלא ימהר לפרסם את תכנית השלום שלו – כי מדובר יהיה בבזבוז זמן.

בניגוד לעצתה של שרת המשפטים, המסורת היהודית מצפה מאתנו להתקין עצמנו בו זמנית גם לשלום וגם למלחמה. ליעקב סיבות טובות לחשוש מפני האח הבכור והאפשרות למפגש אלים אמתית ובעלת סבירות גבוהה. השאננות אינה אפשרית מבחינתו והוא נוקט בכל האמצעים על מנת להבטיח את שלומה של המשפחה, באם יתממש התרחיש האלים. יעקב אינו איש חלש. עוד בפרשה הקודמת למדנו על כוחו ועל תחכומו, ותכונות אלו שלו מקבלות משנה תוקף בסיפור מאבקו הלילי עם האיש הפלאי המתרחש לפני המפגש עם האח. עם זאת, כפי שמטיב המדרש לתאר. הוא אינו שש אלי קרב. הוא מתכונן אליו במלוא הרצינות, אך הוא גם משקיע את המאמצים הנדרשים בהשגת פיוס. הדורון והמלחמה שניהם דורשים הכנה; שניהם דורשים מאמץ; שניהם דורשים כוונה. ההצעה כי אין לשקוד על השלום, להתאמץ להשיגו, ולמצות כל אפשרות לקרב אתו משולה להצעה שאין להתכונן לימות קרב ואין להיות דרוכים וערוכים לאפשרות של מלחמה. אבינו יעקב, על שמו הנוסף – ישראל – קרויים גם העם וגם המדינה – מסמל את ההכרח לעסוק בשתי המלאכות של התקנת הפיוס והתקנת המלחמה באותה מידה של נחישות. בדרכם המיוחדת רומזים הפרשה והמדרש שמי שאינו יודע לעסוק במלאכה הראשונה, יתכן ומבטיח את כישלונו גם במלאכה השנייה. שתיהן, למרות השוני התהומי שבינן, דורשות נחישות, אומץ, תחכום ויצירתיות. לא מפתיע שבין גדולי עושי השלום היו גם אלו שידעו לנצח על הקרב.

במסורת היהודית אחד משמותיו של אלוהים הוא "שלום" – "גדול הוא השלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום, שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו)" (מסכת דרך ארץ זוטא פרק י). בברכה החותמת את תפילת העמידה – ברכת השלום – נכתב: "… כִּי אַתָּה הוּא מֶלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם". עם זאת בחתימת הקדיש אנו אומרים: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". למרות ששמו של אלהים הוא שלום והוא נתפס כאדון השלום, עדין שמטבע התפילה אנו אומרים כי הוא "עושה שלום". השלום, כמו גם המלחמה, דורש מעשה ודורש מאמץ. אם אלוהים נדרש למעשה השלום, קל וחמור שגם אנחנו נדרשים לכך. שרת המשפטים יכולה להציע כמובן שלא לבזבז זמן על מאמצי השלום, אבל בעשותה כן היא בוחרת שלא לצעוד בעקבותיו של יעקב אבינו. הוא כאמור ידע להתקין עצמו גם לדורון וגם למלחמה. הוא ידע את כוח של התפילה, אבל חשוב מכך גם את כוחן של המעשים.

מבין שלוש האבות היה זה יעקב שהעניק את שמו לשבט שהפך לעם. השם ישראל ניתן לו בתום המאבק עם אותו האיש הפלאי. ידו של יעקב היתה על העליונה, אך המאבק מסתיים בפיוס ובברכה. הפעם הזו – את אשר יעקב מקווה שיעשה אחיו – הוא עושה קודם לכן בעצמו. מן המאבק יוצא יעקב צולע – "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ". הצליעה הזו היא תזכורת למאבק אבל גם לברכה ולפרידה המפויסת. פרשת "וישלח" מלמדת כי הצליעה הזו היא דבר שראוי לזכרו – "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (שם לג). את מה אנחנו מתבקשים לזכור – ככל הנראה גם את המאבק וגם את הפרידה; גם את המחיר של המאבק וגם את ברכת השלום. רק מי שמתכונן למלחמה ישכיל לעשות שלום. רק מי שמתאמץ להשיג את השלום – ישכיל גם להכריע מלחמה.

שתהיה לכולנו שבת של שלום, שבת של דורון ושל תפילה.