הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": על חוסנם של ערכים

שבוע עמוס ומורכב עבר עלינו לקראת הדיון בקיים בג"ץ בסוגיית הכותל ביום חמישי האחרון. במידה מסוימת ועצובה, התאימה לשבוע הזה פרשת "כי תצא למלחמה", אבל האמת היא שהיינו מעדיפים לקחת מבין כל מצוותיה הרבות של הפרשה (העמוסה במצוות מבין כל פרשות התורה), דווקא את אותן מצוות הנוגעות ליחסי הערבות והאחריות ההדדית בין אדם לרעהו, ובתוך עם ישראל.

את המאבק הפנימי הזה, כמו חלק גדול מהמאבקים סביב נושאים של דת ומדינה, נכון לסיים בפשרה ובדרכי שלום. לכך היו מכוונים מאמצינו בכל השנים האחרונות. לצערנו, עכשיו אנו נדרשים לפסוקים המופיעים לקראת סופה של הפרשה, העוסקים במשפט צדק:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה טז)

הלוואי ונחזור לדרך של הידברות ומציאת פשרות.

בן סורר ומורה – בין זעזוע ללקח חשוב

כבר כתבתי לפני שנתיים שהמסורת היהודית ניחנה ככל הנראה בהומור, אם בשבת הראשונה של שנת הלימודים אנחנו קוראים בחלק גדול מהשנים את פרשת "בן סורר ומורה". מזל שחכמי המשנה והתלמוד, הפכו את המצווה ל"חסרת שיניים" והציבו למימושה אין ספור תנאים מצטברים, עד שנקבע כי "בן סורר – לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע ע"א). אחרת נראה לי שבימיו האחרונים של החופש הגדול, תור ארוך של הורים היה משתרע אל מחוץ לבית הדין הגדול…

ובכל זאת, דווקא על רקע פתיחת שנת הלימודים, מעניין לעיין לא רק בדרך בה הפכו חכמי התורה שבעל הפה את המצווה הזו לבלתי ריאלית לחלוטין, אלא גם בהוראותיה של התורה עצמה. הרעיון כי הורים יבקשו לרגום את ילדם כי הוא זולל וסובא ואינו שומע בקולם בלתי נתפס, ונראה אכן כהפרזה לא מציאותית – אך דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד התורה עגנה את מעמדו של הילד כאדם בפני עצמו, שאינו בגדר "רכושם" של ההורים. הילד נושא באחריות על מעשיו, אבל דווקא בשל כך הוא אינו נתון לשיפוטם הבלעדי של ההורים, ולא הם הקובעים את עונשו. ההורים נדרשים להביאו בפני "זקני העיר", שופטי אותה תקופה והם אשר עורכים לו משפט וגוזרים את עונשו.

בין חוקרי המקרא היו שהציעו שפרשת העקידה שימשה דווקא לצורך שלילת המנהג של קורבנות אדם והוקעתו. על אותה הדרך, בצד הזעזוע שכל הורה צריך לחוש למקרא הפסוקים, דווקא פרשת "בן סורר ומורה" מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי אל הילד. אם כך הדברים עם "בן סורר ומורא" ש"לא היה ולא עתיד להיות", קל וחומר שכך הם גם עם כל ילד וילדה אחרים.

מקרי המבחן המורכבים הם שקובעים את דמותה של החברה

באותה הדרך, ניתן גם לקרוא ולנתח את המצווה הצמודה לפסוקי "בן סורר ומורה", שלא להלין את הרוג בית הדין ולהביאו לקבורה ביום מותו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כב-כג)

על פי פסוקים אלו חלה חובה שלא להותיר גופתו של אדם שהוצא להורג בשל פשעו ללא קבורה בו ביום, וכי הדבר מטמא את הארץ. פסוקים אלו הם היסוד להלכה היסודית והמרכזית בדיני קבורתו של המת – שאין להלינו ואין לעכב את קבורתו.

ניתן לדבר ולכתוב רבות על סוגיות של כבוד המת בימינו, וכיצד נוהגים חלק מהמופקדים על מלאכה זו בישראל, אולם המצווה ביסודה נועדה אכן להבטיח את כבודו של המת, בדגש על זה שאין מי שידאג לצרכי קבורתו. על הקהילה מוטלת האחריות לדאוג לקבורתו המכובדת של האדם בסמוך למותו, ובכך לקדש את צלם האלוהים שבו נברא כל אדם.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהעיקרון הגדול הזה נלמד דווקא ממקרה הקיצון – דיני קבורתו של מי שהוקע מתוך החברה באופן הקיצוני והמחמיר ביותר. אם בגופתו יש לנהוג כבוד, על אחת כמה וכמה שיש לנוהג כך כלפי כל אדם מהיישוב. בדומה למקרה הקיצון של הבן הסורר והמורה, המלמד על מעמדו העצמאי של כל ילד, כך מקרה הקיצון של ההרוג בית הדין, מלמד על קדושת האדם בחייו וגם לאחר מותו. במובן זה מזכירה לנו פרשת "כי תצא" שיעור חשוב שלא אחת אנו בוחרים לשכוח במציאות החיים הישראלית ובשיח הציבורי המתלהם: חוסנם של ערכים נמדד אל מול מקרי הקיצון, שמעוררים בנו תחושות קשות.

היכולת לממש את אותם הערכים גם במקרים אלו, היא אשר מבטיחה את מימושם הטבעי במקרים האחרים.

משה רבנו בכנס לשכת עורכי הדין

כבר כתבתי על ההתאמה המשעשעת בין פרשת השבוע ופתיחתה של שנת הלימודים, אך השבוע התאימה הפרשה גם לסוגיה נוספת שכבשה את השיח הציבורי והפכה לסיבוב התורני של המהלומות בין חלק מנבחרי הציבור ל"זקני העיר" שלנו – שופטי בית המשפט העליון. בין מצוותיה של הפרשה מופיעה גם המצווה שלא להסגיר עבד בורח אל אדוניו:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כגט ז)

הפרשנות ההלכתית המרכזית שנתנה למצווה זו על ידי חכמי המשנה והתלמוד הייתה כי המדובר בעבד נכרי שברח מאדוניו הנמצא מחוץ לארץ אל קרב בני ישראל היושבים בתוך הארץ המובטחת. מצווה זו התפרשה לחומרה, במובן זה שאפילו אם אדוניו של העבד הנכרי היה יהודי, אין להסגיר את העבד הבורח. פרשני התורה הדגישו כי המצווה נועדה בין השאר על מנת לטבוע בלבנו את מעלתה של ארץ ישראל ואת כבודה, כמקום אליו נישאות העיניים. הפרשן רבי אברהם אבן עזרא הגדיל לעשות והגדיר את הסגרת העבד כחילול השם.

סוגיית מהגרי העבודה, מבקשי המקלט והפליטים בישראל סבוכה וקשה. פסוקי הפרשה המצווים עלינו לא להתעלם ממצוקת אחינו מכוונים גם לצורך שלנו להבין כי לא אחת דווקא הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, הן אשר משלמות את המחיר בגין שהותם של אלה בארצנו. מדינה ריבונית ודאי רשאית לעצב מדיניות הגירה וחייבת במידה רבה להגן על גבולותיה גם מפני מהגרים לא מוזמנים. עם זאת, כל אותם "ציונים גדולים מטעם עצמם" שדברו על הצורך לזקוף את קומתה של הציוניות ושל יהדותה של המדינה אל מול זכויות היסוד האוניברסליות, כנראה שלא מצאו זמן ללמוד את מצוותיה של הפרשה לפני השתלחותם הפומבית בבית המשפט העליון (רבים מהם גם לא טרחו לקרוא את פסק הדין).

דורות רבים של פרשנים ובעלי הלכה, הציעו לנו, על יסוד המצווה של אי הסגרת עבד הבורח אל ארץ ישראל, שיהדותה של המדינה שלנו נבחנת לא אחת דווקא ביכולתו להזמין את הבורח לשבת איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היו אומרים חלק מנבחרי הציבור שלנו למשה רבינו אם היה משמיע את המצווה הזו לא במדבר, אלא בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת "עקב": נקודת האיזון בין החומר לרוח

בפרשת "עקב" ממשיך משה בנאומו, המקדים את סקירת המצוות שתחל בפרשה הבאה – פרשת "ראה". בדומה לשתי הפרשות הראשונות של חומש דברים, גם בפרשה שלנו, השלישית, ממשיך משה לשלב הזכרת האירועים המרכזיים בשנות הנדודים במדבר בצד דברי מוסר, תוכחה ועידוד המופנים אל עבר הדור הצעיר העתיד לרשת את הארץ. האירוע המרכזי אליו מתייחס משה בפרשה שלנו הוא מעשה העגל, שבירת הלוחות, ופיסולם של הלוחות השניים.

מתי לברך על המזון שאכלנו?

למרות שלהבדיל מהפרשות הבאות, פרשת "עקב" אינה מציגה לנו מצוות קונקרטיות, למדה המסורת ההלכתית מן הפרשה מספר מצוות חשובות – הבולטת שבהם היא המצווה לברך ולהודות על המזון שבא לפינו. מצווה זו – לברך את ברכת המזון – למדו החכמים מהפסוק:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י)

מפסוק זה למדו החכמים כי את ברכת המזון יש לומר רק בגין סעודה שניתן לשבוע ממנה (לשיטתם – סעודה שיש בה גם אכילת לחם), וכי הזמן לאומרה הוא לאחר סיום הארוחה וההגעה לשובע. בניגוד למסורת הנוצרית שמיקמה את הברכה המרכזית על המזון לפני הסעודה, בחרה המסורת ההלכתית לומר את דברי התודה על המזון רק לאחר ההנאה ממנו. אותם החכמים קבעו אמנם שגם לפני אכילת המזון יש לברך ברכה קצרה בהתאם לסוג המאכל (ברכות הנהנין), אבל הברכה המרכזית על אכילת המזון, זו שהחכמים מצאו לה עוגן בתורה – היא זו הנאמרת לאחר שהאדם השביע רעבונו.

בחירה זו אינה עניין של מה בכך. היא ודאי איה עולה בקנה אחד עם האינטואיציה לטעת עמוק באדם את הכרת הטוב ואת הבעת התודה; שהרי מה מתאים יותר למשימה זו מאשר הדרישה שלא להשביע את צרכי הגוף לפני שהבענו את תודתנו והערכתנו ליכולת לעשות כן? אחת הדרכים להבין את הבחירה הזו של המסורת היהודית הוא הדגש על מציאת נקודת האיזון הנכונה והמפרה בין חומר לרוח, ובין הקיום הגופני לזה הרוחני.

פרשת השבוע מדגישה באוזנינו – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם ג) – אבל היא לא מטשטשת לרגע כי ה"לחם" הוא תנאי הכרחי. לא ראוי להפוך אותו לבלעדי, אך גם לא ניתן להתעלם ממנו. אל מול גישות נזיריות וסגפניות שאפיינו קהילות וקהלים שונים בעם היהודי ובדתות האזור בתקופת פעולתם של חז"ל, הציבו חז"ל, ברוחה של התורה, גישה המכירה בצרכיו הפיסיים של האדם ובצורך לספקם בדרך ראויה ומלאה. העובדה כי האדם ראשית אוכל ושבע ורק לאחר מכן מברך, אינה מפחיתה לשיטתם של החכמים את הכרת הטוב, אלא רק הופכת אותה למחוברת יותר לחיים ולמצבו של האדם.

ביטוי נוסף לרעיון הזה ניתן למצוא בקשר העמוק שקשרו מעצבי התפילה היהודית בין ברכת המזון לבין תפילת העמידה – הליבה של חיי התפלה היהודיים. כשם שבחנוכה ובפורים (ובקהילות היהדות הרפורמית גם ביום העצמאות) מוסיפים לתפילת העמידה את ברכת "על הנסים" כך עושים זאת גם בברכת המזון. כשם בימים טובים, בחול המועד ובראשי חודשים מוסיפים בברכת המזון את פסקת "יעלה ויבוא", כך עושים זאת גם בתפילת העמידה.

תפילת העמידה נאמרת גם על ידי היחיד, אולם במניין מוסיפים לה את פרקי "הקדושה". כאשר האדם סועד בחבורה (של שלושה ומעלה) מתווספת לברכת המזון הקדמה מיוחדת – הזימון. קשרי העומק הרעיוניים והטקסטואליים בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון אינם דבר טריוויאלי. תפילת העמידה היא רגע השיא של תפילתו של האדם – רגע המעוצב כמעין התנתקות מהמתרחש סביב. האדם עומד ולא זז, מתפלל ולא מפסיק. נדרש למקסימום של כוונה והתרכזות. ברכת המזון לעומת זאת מסמלת את החיבור האולטימטיבי בין החומר לבין הרוח. האדם אוכל ושבע, ובעודו סביב לשולחן מברך את הברכה.

התפילה המסמלת את השאיפה להתנתקות משגרת העולם החומרי והתפילה המסמלת עד כמה נטוע האדם בתוך העולם הזה הופכות להיות שתי פנים של אותו המטבע. ככל הנראה לכך התכוונו הפרשנים שכתבו שללוחות השניים, הנזכרים בפרשה – אלו שמשה פסל במו ידיו ונשא אל פסגת ההר – הייתה עדיפות על פני הלוחות הראשונים שניתנו למשה בשלמותם על ידי אלוהים ואז נשברו – בכך שהיה בהם מעשה של שמיים וארץ, ולא מעשה שמיים בלבד.

ואיך אפשר לחתום שבוע בלי המחשבה הבאה…

בפרשת "עקב" מזכיר משה לא רק את חטא העגל ואת שבירת הלוחות, אלא גם את חטאם של דתן ואבירם, שותפיו של קרח למרד, ואת אשר אירע להם:

"וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם"

כששמעתי את הדברים שהושמעו השבוע בגני התערוכה בתל אביב, חשבתי לעצמי שוודאי יש גם בימינו כמה אנשים שהיו שמחים לטפל ב"הפיכה שלטונית" באותה הדרך. אלא שמה לעשות שמנהיגינו הנבחרים אינם בחזקת משה רבנו (לא בכל הנוגע לשיחתם עם אלוהים "פנים אל פנים", ולא בכל הנוגע למידת הענווה בה התברך משה).

המנהיגים האלה יצטרכו להסתפק בתובנות אחרות של פרשת השבוע. הנה אחת די חשובה:

"כִּי יי' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים  י יז-יט)

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת "ואתחנן" ושבת "נחמו": קל להחריב, קשה לשקם ולבנות

שבת פרשת "ואתחנן" היא לעולם גם שבת "נחמו", השבת שבאה לאחר תשעה באב, הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה המובילות אותנו אל ראש השנה. בכל אחת מן השבתות האלה נקראת בבית הכנסת אחת מנבואות הנחמה של ישעיהו השני כהפטרה של השבת. המלים הפותחות את הפטרת השבת הזו – "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) העניקו לשבת את שמה המיוחד. את שבע שבתות הנחמה מקדימות שלוש שבתות הפורענות (תלתא דפורענותא) המחברות בין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. שבע כנגד שלוש – עוד תזכורת לכך שקל להחריב ולהרוס; קשה הרבה יותר לשקם ולבנות.

להביט מזרחה

ממש כשם שיש בתפילות תשעה באב גם גרעינים של נחמה ותקווה (למשל החזרה על הפסוק האחד לפני אחרון במגילת איכה לאחר סיום קריאתה – "…חדש ימנו כקדם" – כדי לסיים בדברי תקווה), כך גם הקריאה לבוקר תשעה באב נלקחה מתוך פרשת "ואתחנן" שמזוהה עם שבת "נחמו". למרות שהמסורת היהודית מרבה להשתמש במעברים חדשים בין קודש לבין חול, ובין זמנים של עצב וזמנים של שמחה, היא טומנת לנו תזכורות שהדברים אינם דיכוטומיים לחלוטין. בתוך מציאות של חורבן יש גם רגעים של שמחה, עוצמה ונחמה, וגם בימים של תקווה גדולה, המציאות אינה וורודה לחלוטין.

העובדה שבבוקר שבת "נחמו" אנחנו למעשה חוזרים על הפסוקים אותם אנחנו קוראים בבוקר תשעה באב, מזכירה לנו שעל מנת שנוכל להתקדם הלאה, חייב להישאר בנו חלק מתודעת האובדן; אולי על מנת שלא נקבל את המצב המשופר כמובן מאליו; אולי כדי שנזכור שהמציאות המתוקנת והמנחמת שלנו היא לא תמיד נחלת כולם. את המסע קדימה אנחנו מנהלים תמיד עם הצצות לאחור.

את הרעיון של "המבט לאחור" אפשר גם להציע כפרשנות יצירתית לפסוקיה הראשונים של הפרשה, בהם משה מתאר באוזני העם כיצד התחנן לפני אלוהים שיאפשר לו להיכנס אל הארץ ויחזור בו מגזרתו:

"וַיִּתְעַבֵּר יי בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג כג)

מדוע אלוהים מצווה על משה להסתכל גם מזרחה, שהרי הארץ המובטחת משתרעת ממערב להר? אולי כדי להזכיר למשה כי גם הדרך שעשו הוא והעם, ולא רק היעד אליו היא מכוונת, נושאת משמעות גדולה. משה מצר שלא ייכנס אל הארץ, אלוהים מבקש ממנו להודות על הדרך אליה.

נשמע ונעשה

פרשת "ואתחנן" מציגה לנו שניים מהטקסטים המכוננים של היהדות: עשרת הדברות (המופיעות בפרשה בשינוים קלים למול נוסחן הראשון בפרשת "יתרו" בספר שמות) ופסוקי שמע ישראל. מסכת תמיד שבמשנה, המשמרת הלכות קדומות של ימי הבית השני, מלמדת שבאותם הימים נכללו גם עשרת הדברות בקריאה היומית שהתגלגלה לימים להיות "קריאת שמע".

פסוקי הדברות הקדימו את שלוש הפרשות שאנו מכירים עד ימינו כפרשותיה של קריאת שמע. הפסוקים מפרשת השבוע, הפרשה השנייה הלקוחה מפרשת השבוע הבא, ואשר מתמקדת בקבלת עול המצוות ובשכר והעונש שבצדן, והפסוקים המתארים את מצוות הציצית, הלקוחים מתוך פרשת "שלח לך" שבספר במדבר. מסורת עתיקה זו נתמכת בממצא ארכאולוגי מרגש של גווילי תפילין בקומראן בהם הופיעו גם עשרת הדברות (בניגוד למנהג שהתקבע בתקופת המשנה להטמין בתפילין רק את פרשות התורה המזכירות את המצווה).

באותם ימים, כאשר בבית המקדש ומחוצה לו נאמר מדי הפסוק מתוך קריאת שמע – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו) – התייחסו המלים אל עשרת הדברים / עשר הדברות שנקראו קודם לכן. בתקופת המשנה הושמטו ככל הנראה עשרת הדברים מקריאת שמע (כפי הנראה על מנת להתבדל מחוגים יהודים ויהודים-נוצרים אחרים). כך נותרנו עם קריאת שמע המלווה אותנו עד היום – קריאה הפותחת בציווי לשמוע ולדבר, כתשתית הקיום היהודי. ניסיון עמוק להאזין, להקשיב ולשמוע למה שיש לאלוהים, לבריאה, לדורות הקודמים, לניסיון החיים שלנו, לזולת לומר לנו.

והאחריות שלנו להמשיך לספר, להגיד, לדבר הלאה לדורות שבאים אחרינו.

הוצאתן של עשרת הדברות מהקריאה היומית, הפכה את הפרשה הראשונה של שמע להצהרה כללית של "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם, ה) מבלי שהדברים נקשרים למערכת ספציפית של מצוות וחוקים. את החלל ממלאות כאמור הפרשה השנייה והפרשה השלישית, המדברות על המצוות ועל קיומן.

מטבע הדברים, פרשת "ואתחנן" נקראת תמיד בסמוך מאד ל-ט' באב, היום במרכזו ניצב המושג "שנאת חינם", ול-ט"ו באב – חג האהבה העברי. ט' באב מזכיר לנו ששנאת חינם באה לידי ביטוי לא רק ברגשות אלא גם במעשים. קריאת שמע הפותחת באהבה אבל מסתיימת במעשים, מזכירה לנו שזה גם המבחן של אהבת חינם. לא די בדיבורים על אהבת חינם באספות עם או בפאנלים טלוויזיוניים בתשעה באב. המבחן בסופו של יום הוא מבחן המעשים.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

אחד המוטיבים החוזרים המרכזיים בפרשת "ואתחנן" הוא חובת ההורה להנחיל לילדו את סיפורו של העם, את מצוותיה של התורה ואת הצפייה היסודית לעשות "הישר והטוב בעיני יי'" (דברים ו יח). הפרשה חוזרת פעמים רבות על השורש ל.מ.ד, ומבטאת את הרעיון של חובת החינוך גם בפסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – וגם בפסוקים המצווים להעביר הלאה את סיפור יציאת המצרים. פסוקים אלו שולבו  במדרש ארבעת הבנים שאנו קוראים בליל הסדר.

לכל אורכה מציעה הפרשה כי המבחן המרכזי ליחיד, לקהילה ולעם הוא מבחן החינוך ומה או מנחילים לילדינו. חשבתי על הדברים סביב פרשת הפוסט של יאיר נתניהו, והשפה בה נוסחו. זה לא עניין של ימין ושמאל, ולא ענין של מאבק פוליטי, אלא בראש וראשונה כישלון חינוכי מביש, שמבאיש את השפה העברית, את הזירה הציבורית, ובעצם את החיים שלנו כאן. המדרש שם את הפסוק מפרשת השבוע – "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" – בפיו של הבן החכם. השבוע הזה נאלצנו כולנו, הורים וילדים בישראל, לפגוש בהגיגו של בן שחכמת דרך הארץ והצניעות ממנו והלאה.

בעיתוני סוף השבוע כותבים כל בכירי הפרשנים שדיירי רחוב בלפור 1 לא צריכים לישון טוב בלילה בגלל החקירות. לדעתי הם לא צריכים לישון טוב בעיקר מסיבה אחרת.


השארת תגובה

פרשת קורח: אין חסינות מן השחיתות

לבנות עולם ולהחריב עולם בכוחו של היחיד

כמעט לכל אורכה עוסקת פרשת קורח בפרשת התלונה והמרי של מאתים וחמישים "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם" כלפי מנהיגותם של משה ואהרון, ובראשם קורח בן יצהר – בן משפחתם של אהרון ומשה, ועמו – דותן, אבירם ואון, אנשי שבט ראובן. למרות שהפרשה מבהירה בפסוקיה הראשונים כי התלונה הקשה והמתריסה הוצגה על ידי חבורה נכבדת ורחבת היקף של מנהיגים, קרויה הפרשה על שמו של קורח.

פעם אחר פעם מתייחסת התורה אל קורח, כמחולל המהלך, ואל שותפיו כנספחים בלבד – "  וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ…" (במדבר טז ה), "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן…" (שם יא). כך נהגה גם המסורת הדרשנית והפרשנית שקבע את הביטוי "מחלוקת קורח וכל עדתו".

דרך אחת להבין את התמקדותה של הפרשה בדמותו של קורח ואת צמצום חלקם של יתר "הנועדים על יי ואהרון", היא הרצון להדגיש את יכולתו של היחיד, ובמיוחד זה הנושא במעמד של מנהיות והובלה, לבנות עולמות ולהחריב עולמות במעשיהם. הדיון על חלקם של המנהיגים בעיצוב ההיסטוריה, ועד כמה המנהיג הוא תבנית נוף תקופתו או להיפך, הוא דיון ארוך, מוכר ובלתי מוכרע.

פרשת "שלח לך" שנקראה בשבוע הקודם הדגישה את כוחה של הקבוצה ושל העדה. כל אחד מעשרת הנשיאים המרגלים שנכשלו בשליחותם נזכר בשמו. עם זאת היחס אליהם הוא כעדה וכקבוצה (עד כדי כך שמפרשתם למדו החכמים את הגדרתו של מניין כעשרה מתאספים לתפילה). הפרשה שלנו מבקשת להדגיש דווקא את מקומו של המנהיג היחיד, של בעל הכוח הבודד. המסורת היהודית המכירה בחשיבותה ובכוחה של הקבוצה ומעניקה לה קיום ממשי בזכות עצמה ולא רק בזכות פרטיה (ולדוגמה כאמור – המניין הדרוש לחלקים מרכזיים בתפילה), אינה עושה זאת על חשבון ההכרה בכוחו הדרמטי של היחיד. פעמים רבות היא מדגישה את כוחו של היחיד לטובה. בפרשת קורח היא מזכירה לנו גם את כוחו להרוס ולהצית אש.

ניקיון הכפיים

גם פרשת השבוע וגם ההפטרה מספרי הנביאים שנקבעה לה מתארות רגעים של משבר מנהיגות ושל קרע בתוך שדרת ההובלה של העם. בפרשה מתייצבים קֹרח, דתן, אבירם ואון למול משה ואהרון; בהפטרה מוסיף הנביא והשופט שמואל להעביר ביקורת על דרישת זקני העם למינוי מלך. בשני הסיפורים, מציבים המנהיגים במרכז את מחויבותם האישית לניקיון כפיים ויושרה. על משה מלמדת הפרשה:

"ויחר למשה מאד ויאמר אל יי: אל תפן אל מנחתם. לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (שם טו)

שמואל הנביא, בנאום הסיכום של מנהיגותו, דורש מן העם להכיר בניקיון כפיו:

"הנני, ענו בי נגד יי ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי; את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו" (שמואל א יא)

בנאומו האחרון כמנהיג העם בוחר שמואל שלא לעסוק בשורת הישגיו כמנהיג האומה וכמורה דרך, שהייתה מן הסתם ארוכה ומרשימה. העניין בו הוא בוחר להתמקד הוא ניקיון כפיו כמנהיג וכשופט. על כך גאוותו, וזוהי המורשת שהוא מבקש להשאיר אחריו. כמשה, שאינו פורש את רשימת מעשיו ההירואיים, אלא מדבר על יושרו, כך גם שמואל. תהילתו היא שלא לקח שוחד, שלא ניסה לרצות ושלא עשק.

פרשת השבוע וההפטרה מציעות כי ניקיון הכפיים הוא אכן אינו תנאי מספיק למנהיגות ראויה, אבל הוא בוודאי תנאי הכרחי.

מה שאינו עובר בירושה

הדגשתו של שמואל את ניקיון כפיו יכולה להיות מובנת גם על רקע שחיתותם של בניו, המתוארת כמה פרקים קודם לסיפור המלכתו של שאול:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמואל א ח א)

לנוכח השחתת הדרך של הבנים השופטים, נדרש האב להגן על ניקיון כפיו. החיבור שעשו החכמים בין משה לשמואל בקביעת נאומו כהפטרה לפרשת קורח, קשור בין השאר לעובדה שהם שני המנהיגים הבולטים של עם ישראל שלא העמידו שושלת של הנהגה.

על בניו של משה, גרשם ואלעזר, אנו יודעים כמעט מאומה. בניו של שמואל, כאמור, מתוארים כסוטים מדרכו וכמי שמודחים, הלכה למעשה, על ידי זקני העם. אל מול מנהיגותם הגדולה של שני האבות ניצבת חולשתו של דור הבנים. ניתן לקרוא סיפורים אלו כתזכורת למחיר שמשלמים מנהיגים, לא אחת, במתרחש במשפחתם. ניתן לקרוא את הסיפורים כתזכורת לכך שאין חסינות מן השחיתות, ובמקום בו אנשים זוכים למעמד וגדולה רק בשל היותם "בנים של", במקום הזה נפתח פתח לקלקול.


השארת תגובה

פרשת "שלח לך": החטא – ועונשו

במרכזה של פרשת "שלח לך" – מסעם הכושל של תריסר הנשיאים / המרגלים לתור את הארץ, והגזירה המוטלת על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו אל הארץ, אלא יכלו חייהם בנדודי המדבר. יותר מכל הפרשות האחרות המתארות את קורות ישראל במדבר, סובבת הפרשה שלנו סביב שאלת "החטא ועונשו". לנוכח עוצמתו וחריפותו של העונש המוטל על העם, מעניין לגלות בפרשה גם תובנות נוספות המציעות שהעונש אינו יכול להיות חזות הכל והמענה היחיד.

הגדולה שבסליחה

מיד לאחר שהעם מבקש לרגום באבנים את יהושע בן נון ואת כלב בן יפונה – שני הנשיאים המבקשים להפריך את דברי חבריהם – נגלה אלוהים למשה. בדומה לתגובתו הראשונית על חטא עגל הזהב, אלוהים מבקש לכלות את העם באופן מידי:

"אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"

משה (המכיר כבר את "נטייתו" של אלוהים לאיים בהשמדת העם) מבקש מן האל לסלוח, תוך חזרה על מידות הרחמים שהשמיע לפניו בפרשת עגל הזהב:

"יי' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה"

באופן מעניין מקדים משה לדברי התחינה האלה את הפנייה:

"וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר"

משה מציע לאלוהים כי גדולת כוחו ועוצמתו תבוא לידי ביטוי דווקא בבחירתו לשכך את חרון האף ולסגת מן הרצון המיידי לענישה מרחיקת הלכת, שאין ממנה נסיגה. דבריו של המנהיג המנוסה בחטאי העם ובכעסו של אלוהים, משקפים את ההכרה שהיכולת לשים בצד את הרצון להגיב מייד, ולהעניש על המקום, מחייבת גיוס כוחות מיוחדים, אפילו מצד אלוהים. גדולתו של בעל הכוח – כך מציע משה לאלוהים – באה לא אחת לידי ביטוי דווקא בהכרעה שלא להשתמש בו באופן המרבי ומיד.

לא בכדי הפכה השיחה הקצרה בין משה לאלוהים, המסתיימת במלים: "וַיֹּאמֶר יי סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" לחתימה של תפילת כל נדרי הפותחת את תפילות יום הכיפורים. לא בכדי מלמדות אותנו מסכת אבות שבמשנה, ומסכת "אבות דרבי נתן" שנכתבה על בסיס מאמריה: "איזהו גיבור: הכובש את יצרו" ו"איזהו גיבור שבגיבורים? זה העושה שונאו אוהבו".

בין ענישה לבין חינוך

במרכזה של הפרשה ניצבים כאמור חטא המרגלים ועונשו. בסופה אנו עוברים מחטאו של הציבור לחטאו של היחיד כאשר התורה מתארת כיצד אחד מבני ישראל נתפס מקושש עצים בשבת. לאחר שפסוקים אחדים לפני לסיפור המעשה, מבחינה הפרשה בין החוטא מתוך שגגה לבין החוטא במזיד, מצווה אלוהים על משה להעניש את מקושש העצים בנטילת חייו. בכך, מתעכבת הפרשה פעם נוספת על כוחו המעניש של האל. לאחר תיאור העונש הקשה (שבעניינו לא נסה משה להשיב לאחור את דעתו של האלוהים) מופיעה מצוות הציצית – הטלת הסימן בכנפות הבגד.

פסוקים אלו, החותמים את הפרשה והנכללים בסדר קריאת "שמע ישראל" הנאמרת בכל בוקר ובכל ערב, מעניקים למצווה (הנזכרת כבר בחומש שמות) תכלית והסבר ברורים:

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יי' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"

ממש כשם שמיד לאחר חטא העגל והעונש שבא בעקבותיו מצווה אלוהים את משה להקים את אוהל מועד לטובת כל מי שמבקש את פניו; וממש כשם שבפרשה הבאה יצוו בני ישראל על הפרשת המעשרות ללוויים לאחר מרד קרח ועדתו, גם בפרשה שלנו, העונש אינו סוף המעשה. לאחר גילוי כוחו המעניש של אלוהים מתגלה כוחו המחנך ומעצב המציאות. כוח זה אינו מבטל את הצורך בעונש החמור, אבל משקף את ההכרה שהוא אינו חזות הכל. מקושש העצים נענש על חטאו בחומרה, אך התורה נדרשת גם לאמצעי שיסייע לאחרים שלא לחטוא.

סיפור החטא אינו מסתיים רק בעונשו של היחיד העבריין אלא דווקא בניסיון לטייב את המציאות ולתקנה, באופן שיסייע במניעת החטא הבא. למרות פסוקיה וגזרותיה הקשים, פרשת "שלח לך" מזכירה כי מבלי לייתר את העונש ולוותר עליו, הסיפור חייב להסתיים בניסיון ללמוד לקח, להציב סייג, לתקן את הדורש תיקון.

השבועות האחרונים היו לשבועות של דמים ברחבי הארץ. מספר מעשי הרצח ונטילת החיים שאירעו ברחובות הארץ ובבתיה קשה להכלה. חלק גדול מאלו שחייהם נטלו מהם באכזריות הן נשים. חיי רבות מהן קופדו על ידי בני זוג או בני משפחה. מעשי רצח אחרים מספרים את סיפור הזוועה של צמיחת הפשע המאורגן בישראל – חבורות רצחניות ובזויות. חלק לא מבוטל מנהרות הדם זורמים ברחובות של הערים והיישובים הערבים בישראל- וגם לכך צריך להידרש באומץ. בפרשת השבוע אלוהים הוא זה הגוזר כליה על הציבור ועל היחיד. במציאות הישראלית המדממת גוזרים אנשים חסרי יראת אלוהים וחוק כליה על זולתם כדבר שבשגרה.

פרשת "שלח לך" מזכירה לנו את הצורך להשתמש בשתי הידיים שלנו בו זמנית: היד המענישה והמרתיעה והיד המחנכת והמשקמת. מי שמהסס להעניש, להרתיע ולא לחוס על שופכי הדם, מזמן את שפיכות הדמים הבאה. מי שחושב שהענישה היא חזות הכול ושבה מתמצה תפקידה של המדינה עושה זאת לא פחות. החברה הישראלית חייבת להעניש ללא רחם את אלה המציפים אותנו בדם. היא חייבת לא פחות מכך להטיל ב"ארבע כנפות הארץ" ציציות המזכירות והמטמיעות את קדושת החיים ואת הצורך בהוקעתה של האלימות לכל סוגיה.


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: להעניק לשגרה משמעות ועומק

לאה גולדברג

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.


השארת תגובה

"בהר" ו"בחוקתי": מבחנו של העם, חוסנם של היחידים

12742850_1147807688593338_2379571482452418761_n

תפילת שחרית ברחבת הכותל השוויונית, פברואר 2016

השבת הזו אנו מסיימים את הקריאה השנתית בחומש ויקרא בעזרת שתי הפרשות האחרונות של הספר: "בהר" ו"בחוקתי". הראשונה מתמקדת בדיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע המשפחתית ובגאולתו של בן משפחה שנמכר לעבדות בשל חוב כספי. בשנייה מוקדשים רוב הפסוקים להצגת רשימת הברכות (הקצרה), ורשימת הקללות (הארוכה בהרבה), שתהיינה נחלת העם, כתוצאה מקיום המצוות או מאי שמירתן.

שופר קורא בהר הבית

השבוע הקרוב עומד בסימן האירועים לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים ולמפנה הדרמטי שהביאה עמה בקורותיה של מדינת ישראל. במידה רבה, פרשת "בהר" היא הקדמה טובה לשבוע הזה, משום שלרוב אורכה יש בה מתח בין שני קטבים, הרלוונטי מאוד למציאות החיים שלנו.

מן הצד האחד, מצוותיה של פרשת "בהר" מדגישות את הקשר האינהרנטי בין האדם לבין אדמתו והמקום המרכזי שהקשר אל אדמת המשפחה לדורותיה תופס בזהותו ובמערכת זכויותיו של האדם ושל העם. כך לדוגמה, נקבע ביחס למצות שנת היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י)

מן הצד השני מדגישה פרשת בהר גם את הרעיון, שאחיזתו של האדם בקרקע היא אחיזה חלקית וארעית בהגדרתה. ברוח זו מבהירה הפרשה את הדרישה מבעל הקרקע שלא לנהוג בה מנהג בעלות בשנה השביעית – שנת השמיטה – וכך גם בקביעה המהדהדת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כג-כד)

הקשר אל האדמה ואל אחוזת העבר הכרחי ומכונן, אך גם ההכרה שאין לאדם או לעם בעלות מלאה עליהן. מצוות התורה מתרגלות את האדם העברי בוויתור על נכסי דלא ניידי, שקנה בעמל ובמאמץ, באותה העת שהיא מדגישה את חשיבות הקשר אל הקרקע המשפחתית.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. למרות כל שקרה מאז, אסור להתעלם מהקשר העמוק שיש לעם שלנו אל אותם חלקי ארץ ששבו לידינו. הם באמת ארץ אחוזה, וערש הלידה של העם שלנו ושל התרבות והמסורת שבשמן אנו חיים כאן. ההתנכרות אל אותו הקשר וביטולו אינם מייצגים איכות מוסרית או רגישות מוסרית מיוחדות; אבל באותה העת ההתנכרות אל היסוד השני המופיע בפרשה, זה אשר מבקש לסייג את תחושת הבעלות המלאה והאדנות על הארץ, מובילה לנכות מוסרית.

50 שנים אחרי החזרה אל אותם חבלי ארץ, נחוצה לנו אותה קריאה של התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

תחושת הבעלות על הארץ עיוורה את עינינו ביחס למחירים הקשים שאנו משלמים על מימוש האחזקה באותה אחוזה, ביחס לעובדה כי יש בה גרים ותושבים אחרים, שגם להם זוהי ארץ אחוזה, ושמה שהיה בעבורנו באמת ובתמים גאולה רק לפני יובל שנים הפך לשעבוד – שעבוד של האחרים, שעבוד של עצמנו.

בשירה הנפלא (למרות כל הציניות וניתוחי העומק של המלים והלחן השאול), כתבה נעמי שמר: "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה"; 50 שנים אחרי שקול השופר נשמע שוב למרגלות הר הבית, הגיע גם הזמן לקולו האחר של השופר, הקול הנשמע בשנת החמישים – "… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם,  וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" –  הקול שמסמל בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק לאדמה ולארץ וגם את הנכונות גם לוותר על חלקה.

"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר" לפני חמישים שנים – בשנת היובל, הגיעה העת לחזור לעצמנו.

לחתום פעמיים את חומש ויקרא

הקריאה בפרשת "בחוקתי" מלמדת שספר ויקרא נחתם למעשה פעמיים. בפעם הראשונה, עם חתימת רשימת הברכות והקללות המופנית לעם כולו ואשר נחתמת בדברי נחמה על השיבה לארץ, מופיע הפסוק החגיגי והמסכם:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יי' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כו מו)

אולם מיד לאחר מילים אלה, ממשיכה הפרשה לחלק נוסף בו מתואר המהלך בו האדם יכול לנדור נדבה ותרומה אל מלאכת הקודש, בסכום המסמל את ערך חייו:

"וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי'…" (שם כז א-ב)

בסיום הפסוקים המתארים מצווה מורכבת זו של "נדר הערכין", מופיע שוב פסוק חותם, המסיים את החומש, והמשתמש כמעט באותן המלים:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יי' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז לד)

ביקורת המקרא מציעה כמובן שיש כאן עריכה גסה של המקורות. עורך ספר ויקרא, כאילו נותר עם פסוקים העוסקים במצוות הערכין ו"הדביק" אותם אל חלקו האחרון של חומש ויקרא.

קריאה הרמונית של הפרשה יכולה להעלות מחשבה אחרת. פרשת "בחוקתי" מדברת על גורלו הטוב או המר של העם, של הציבור כולו. הדבר הולם את חומש ויקרא, שיחד עם חומש דברים, עוסק רבות בעיצובה של החברה, בקביעת חוקיה, מוסדותיה ונהליה. דווקא על רקע העיסוק בקולקטיב, מתחדד המסר העולה מהפסוקים האחרונים של הפרשה ושל החומש כולו, המתמקדים ביחיד ובהכרעה הסמלית שלו להקדיש את חייו אל הקודש.

חומש ויקרא מציג פעם אחר פעם את המבחן המוצב בפני העם. בפסוקיו האחרונים הוא מחזיר את האחריות ואת המבחן לפתחו של היחיד. זו אולי גם המשמעות של הקריאה המסורתית, שתשמע עם חתימת הקריאה בתורה בבתי הכנסת בשבת בבוקר: "חזק, חזק ונתחזק" – חוסנו של הציבור ואיכותו, כחוסנם ואיכותם של היחידים שבו.