הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "וירא": חשיבותו של מעשה השלום

שבת פרשת "וירא", 4 בנובמבר. בדומה ל-21 השנים האחרונות, גם השנה צוין יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין, בשבוע בו אנחנו קוראים את פרשת עקידת יצחק. בניגוד לאברהם, הרוצח המנוול כן שלח את ידו, מתוך יומרה רצחנית ועזות פנים דתית לפיה הוא שומע את קולו של האלוהים.

לפני יומיים הגעתי למלבורן שבאוסטרליה לביקור בקהילות הרפורמיות בעיר. בכל מפגש אני נשאל אם ראיתי את תמונות הטקסים שנערכו השבוע בבאר שבע לציון 100 שנים לקרב של החיילים האוסטרלים נגד הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. את התמונות לא ראיתי, אבל בתגובה אני מציין שבפרשת השבוע מתואר כיצד העניק אברהם אבינו לעיר המדברית את שמה, וכיצד בחר לשבת בה.

סיפור עקידת יצחק שחותם את הפרשה מזכיר את סיומם הטראגי של חייו של יצחק רבין; פסוקיה של הפרשה על באר שבע ראוי ויסמלו את חזונו ושאיפותיו.

באר של פיוס והבנה

באר שבע – על שום מה?

"עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בראשית כא לב-לד)

באר שבע היא המקום בן כרתו אבימלך מלך גרר ואברהם ברית של שלום ושבועה של חסד הדדי. אבימלך פונה אל אברהם בבקשה לכונן את הברית. אברהם משיב בחיוב, אך גם מוכיח את אבימלך על גזילת הבאר שבמקום. הדברים מלובנים בדרכי שלום, ואברהם, למרות היותו בעל הבאר, מציע שבע כבשים לאבימלך כעדות שהבאר אכן שלו – אך לא פחות כך כביטוי של ידידות וחתירה להבנה. באר שבע, אם כן, היא העיר הנקראת על שם הברית, השבועה ומעשה השלום. השבוע צוין במקום יום הזיכרון לקרב שהכריע את המלחמה על דרומה של ארץ ישראל לפני מאה שנים. בפרשת השבוע שלנו, באר שבע היא יד זיכרון למעשה של פיוס.

בין פרשני התורה היו כאלה שביקרו את אברהם על כריתת הברית עם המלך הנוכרי. הגדיל לעשות הרשב"ם, נכדו של רש"י (1080-1160 לערך), שהציע שניסיון העקידה נגזר על אברהם כעונש בגין אותה הסכם שלום –

"אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך… ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' … לכן: 'והאלהים נסה את אברהם'"

גם היום יש כאלה החושבים שהשאיפה לכרות ברית של פיוס עם יושביה האחרים של הארץ היא בגדר חטא ועוון. לא כך פשט התורה. אברהם שאינו חושש להוכיח את המלך הנוכרי על גזל עבדיו; אברהם שלא חושש לצאת לקרב בחמשת המלכים על מנת לשחרר את אחיינו משבי; הוא זה המלמד אותנו שיעור על חשיבותו של מעשה השלום.

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"

ובחזרה אל סיפור העקידה. לאורך כל הדורות תפס סיפור העקידה מקום מכונן ומרכזי במחשבה היהודית. רק לפני שבועות אחדים עמד סיפור העקידה במרכזן של תפילות ראש השנה, התקיעה בשופר והקריאה בתורה. משלב מוקדם של עיצוב תפילת הקבע היהודית נכללה פרשת העקידה בסדר תפילת השחרית, הנאמרת מדי יום.

הפרשנות המסורתית שמה את הדגש על הניסיון בו עמד אברהם, על צייתנותו ועל נכונותו להקריב את היקר לו מכל. אנחנו רשאים לשים את הדגש במקום אחר. פסוקי התורה פרושים לעינינו כפי שהיו לפני עיניהם של בני הדורות הקודמים. הם ראו במילים – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (כב א) – את עיקר הפרשה; אנחנו רשאים לראות העיקר בקריאה: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (שם יב).

דורות רבים של יהודים ראו בסיפור העקידה מופת לאמונה חסרת פשרות ולדבקות ללא שיעור; לנו מותר לראות בסיפור גם לקח הפוך. ישנם קווים אדומים שאין לחצותם גם בשמה של האמונה היוקדת ביותר.

שבת "באר שבע"

פרשת "וירא" נפתחת כאשר אברהם אבינו יושב באלוני ממרא שבאזור חברון. גם הפרשה הבאה, "חיי שרה", תיפתח בהגעתו של אברהם לקריית ארבע היא חברון על מנת לקבור את שרה. בין לבין יבקר אברהם בבאר שבע ובהר המוריה. בשבת הבאה יפקדו ודאי מבקרים רבים את חברון לרגל קריאתה של פרשת "חיי שרה". כך קורה כבר לא מעט שנים, והשנה – במלאת 50 שנים למלחמת ששת הימים – האירועים יהיו ודאי גדולים יותר והמוניים יותר מבעבר.

חברון היא אחת מערשי הלידה של העם היהודי, מקום קבורתם של האבות והאימהות, מקום הקניין הראשון בארץ ישראל. אבל אני, ובמיוחד בערב ה-4 בנובמבר, מעדיף על פניה של "שבת חברון" את "שבת באר שבע" – המקום בו חפר אברהם את הבאר הראשונה ונטע את העץ הראשון; המקום בו כרת לראשונה ברית של שלום ופיוס.

שבת של שלום.


השארת תגובה

פרשת "לך לך": על משמעותה של עבריות

בשבת שעברה שרנו עם הילדים בפעם הראשונה בזמירות השבת את השיר: "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי, המסתיים במילים המופלאות: "וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת". במהלך השבוע, כאשר קראתי בפרשת "לך לך", לכדה את תשומת הלב שלי העובדה שהפרשה מצמידה את הביטוי "עברי" לאברהם, וזהו  כינויו המקראי – " וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא…" (בראשית יד, יג).

כידוע, הביטויים "עברי" ו"עבריות" שימשו את חלוצי העליות הראשונות, את מחיי השפה העברית ואת מחוללי התרבות הציונית על מנת ליצור חיץ מסוים בין יצירתם ומעשיהם לבין חיי הגולה והתרבות היהודית שליוותה אותם.

השימוש בביטויים האלה רמז על החידוש שבמעשה הציוני ועל הפניית העורף למה שנתפס כמנותק מהארץ. כך לדוגמה כונו היחידות של מתנדבי א"י במלחמת העולם הראשונה בשם "הגדודים העבריים" ולא בשם "הגדודים היהודיים", וכך הוכתר המאמץ לשילוב הפועלים היהודים בכל ענפי התעסוקה בדרישה ל"עבודה עברית".

על רקע זה מעניין לעמוד על הפירוש המרכזי שניתן במדרש לביטוי "עברי", שהתגלגל גם לפירושו של רש"י לכינוי של אברהם. " 'העברי' – שבא מעבר לנהר" (רש"י על אתר, על יסוד בראשית רבה מב, ח). על פי פירוש זה הכינוי "עברי" ששימש בדורות האחרונים לציון השורשיות הארץ ישראלית והחידוש שטמון במהלך הציוני, מקפל בתוכו דווקא את זיכרון המסע מן המקום הקודם, ומעיד גם על השורשים האחרים המזינים את נפשו של האב הראשון והעולה הראשון אל הארץ המובטחת.

השילוב בין הפירוש הציוני שהוענק ל"עבריות" לפירושו של המדרש המזכיר דווקא את נקודת המוצא של המסע מונח לפנינו כהצעה להמשיך ולבנות תרבות עברית ריבונית, יוצרת ומחדשת, היודעת גם להפנות מבט, ולא רק עורף, למקומות מהם יצאנו. לכל דור יש את התפקיד שלו במסע הרב דורי. ישנם דורות ש"העבריות" שלהם מחייבת מבט רק אל עבר העתיד. ישנם דורות, שה"עבריות" שלהם מתגלמת גם בנשיאתו של העבר כצרור צידה על השכם.

ז' במרחשוון – בין ארץ ישראל לבבל

הקריאה הפרשנית הכפולה ב"עבריות" יפה גם לעניינו של יום ז' חשוון, שחל מדי שנה בשבוע בו אנו לומדים וקוראים בפרשת "לך לך". על פי המשנה ביום זה מתחילים לבקש בארץ ישראל על ירידת הגשמים כחלק מתפילת העמידה של ימות החול (מסכת תענית א, ג).

מדוע נקבע דווקא תאריך זה ומדוע הבקשה לגשם לא נאמרת כבר לאחר סיומו של החג הסוכות, שהבקשה לגשמים עומדת במרכזו? על כך משיבה המשנה מפיו של רבן גמליאל: "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר הפרת". יושבי הארץ, קובעת המשנה, צריכים להמתין עם בקשתם לגשם על מנת לאפשר לאחרוני עולי הרגל לשוב לביתם שמחוץ לארץ. מצוות העלייה לרגל מדגישה כמובן את מרכזיותה ובכירותה של ארץ ישראל בחייו של העם היהודי, אבל יושביה של הארץ נקראים להתחשב גם באחיהם שחיים בתפוצות – מעבר לים, לנהר או למדבר.

בשנים האחרונות קבעו קהילות היהדות הרפורמית את יום ז' מרחשוון ואת שבת פרשת "לך לך" כ"יום תפוצות ישראל" – יום שחוגג את המרכזיות של ארץ ישראל ומדינת ישראל בחיים היהודיים, תוך הכרה בחיוניות ובערך של החיים היהודיים בכל מקום ברחבי העולם.

לאור ההתפתחויות העצובות ביחסי ישראל והתפוצות בחודשים האחרונים סביב סוגיית הכותל וחוק הגיור, טוב לפרנסיה של המדינה ללמוד את שיעורו של רבן גמליאל ולהפנים שמי שמבקש את הבכורה צריך לקבל על עצמו גם את האחריות, ושמי ששואל בעבור עצמו את גשמי הברכה של המנהיגות הפוליטית צריך לחשוב גם על "האחרון שבישראל" המגיע "לנהר פרת".

להפנות את המבט אל עבר האחר

ובחזרה לאברהם העברי. כפי שנזכר כבר למעלה הכינוי "עברי" מופיע בפעם הראשונה במקרא בצמוד למילה "פליט". פרשת "לך לך" מספרת על הפליט מהמלחמה המגיע לאברהם ומבשר לו על נפילת סדום ועמורה במלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ועל דבר שביו של לוט בן אחיו.

באופן מעניין שתי הדמויות התנ"כיות הנוספות להן מוצמד הכינוי "עברי" – יוסף ויונה הנביא – מאופיינות אף הן, בדומה לאברהם, בדיאלוג המשמעותי והמורכב עם בני האדם הנוכריים, אלו שאינם חלק מן השבט ומן העם. אברהם העברי המאזין לפליט ונחלץ למען בן אחיו וכל אנשי סדום ועמורה; יוסף הנמצא במצרים, ויונה בשיחתו עם המלחים באוניה המאיימת לטבוע. דווקא בכינויו הייחודי הראשון והמקורי של העם היהודי טמונה גם הפניית המבט אל עבר הזר והנוכרי.

כשם שהאדם העברי הוא מי שחי בארץ, אך זוכר כי הוא או אבותיו באו מעבר לנהר, כך האדם העברי ראוי וידע לטפח את ייחודו, ובאותה העת לא לשכוח להפנות את המבט אל עבר האחר.

להורדת מסכת של התנועה הרפורמית ל"שבת ישראל תפוצות" לחצו כאן


השארת תגובה

פרשת "נח": מחיר הרצון "לגעת בשמיים"

מגדל בבל – יצירה עברית מקראית ייחודית

שתי הפרשות הפותחות את חומש בראשית, פרשת "בראשית" ופרשת השבוע שלנו – פרשת "נח", העניקו לאנושות סדרה מרשימה של סיפורים מכוננים ואפיים: מעשה הבריאה, הגירוש מגן עדן, מותו של הבל מידי אחיו קין וסיפור המבול. לרבים מן הסיפורים האלה קיימות גרסאות מקבילות באפוסים הגדולים של התרבויות המסופוטמיות הקדומות ותרבויות עבר אחרות. שונה מהם הוא הסיפור הקצרצר (עשרה פסוקים בסך הכל) הבא בסופה של הפרשה – סיפורם של מגדל בבל ובוניו.

סיפור זה לא זכה לגרסאות מקבילות בתרבויות אחרות, לרבות אלו שנשאו את סיפורו של המבול הגדול, וככל הנראה גלומה בה יצירה מקראית ייחודית. ייתכן שניתן להסביר עניין זה במגמה המונותאיסטית של המקרא. בתרבות דתית המכירה בפנתאון של אלים – מגוון השפות, התרבויות והאמונות האנושיות אינו מעורר תמיהה; לכל אל ואל יש אומה נבחרת, פולחן רצוי ושפה נבדלת. לעומת זאת, בתרבות דתית המקדשת את הרעיון של אל אחד בורא כל – יש הכרח לתת הסבר מדוע התפצלה האנושות לעמים וללשונות, וכיצד התפוגג לו המצב הבראשיתי, והרצוי יותר על פניו, של האחדות הכלל אנושית.

קריאת תיגר על אלוהים או שמא קריאת תיגר על האנושיות ?

עיון בדרך בה ניגשו בעלי המדרש לנתח את סיפור המגדל מלמד כי אולי דווקא בסיפור הקצר והשולי יחסית טמון לקח גדול לדורות האחרונים, ולחברה האנושית המצויה בעיצומם של תהליכי גלובליזציה מואצים (למרות התעוררותן המחודשת של הלאומיות והלאומנות בשנים האחרונות). שאלתם המרכזית של בעלי המדרש הייתה מה בדיוק היה חטאם של בני האדם ומדוע נענשו. מרבית בעלי האגדה ופרשני המקרא ראו ביוזמתם של בני האדם לבנות מגדל הכרזת מרד כלפי האל. מדרש בראשית רבא שם בפי בוני המגדל את האמירה כי אין לקבל את קביעתו של האל לפיה הוא יישב בעליונים ואילו בני האדם יסתפקו בתחתונים.

בני האדם, מציע המדרש, תיכננו להציב בראשו פסל של עבודה זרה ולתת חרב בידו:

"ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה" (בראשית רבא ל"ח, ו')

לפי שיטה זו, במרכז הסיפור ניצבת קריאת התיגר הכושלת של בני האדם על אלוהים. בניו של אדם הראשון, שגורש מגן עדן, מגורשים לארבע כנפות הארץ, לאחר שגם הם טעו בהבנת מגבלות כוחם וחצו את הקווים האדומים. דווקא בכל הנוגע להתנהגותם של בוני המגדל זה כלפי זה מעניק להם בעל המדרש ציון גבוה, בקובעו כי כיוון ש"היו אוהבים זה את זה" ומאוחדים בשפתם, נענשו רק בפיזורם ולא בעונש חמור מכך.

לצדו של קול פרשני זה, המתמקד בקריאת התיגר האנושית על האלוהים, קיים במדרש קול נוסף, המתמקד בסדרי העדיפויות האנושיים. קול זה צנוע ומצומצם בהיקפו, אך דווקא הוא שצריך להדהד בדורנו. בניגוד לתמונה האידיאלית של אחווה כלל אנושית העולה מרוב המדרשים, יש בין בעלי המדרש כאלה שנחרדו מן הרעיון של שפה אחת ואומה אחת, המבקשת "לעשות לה שם" באמצעות לבנים וחומר. מדרש "פרקי דרבי אלעזר", בלשונו המעובדת של ספר האגדה, מתאר כך את אשר אירע:

"שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו. אם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אלעזר, כ"ד)

לשיטתו של בעל המדרש הזה, המגדל הגבוה בעולם הטיל צל כבד על ערכם של חיי אדם. הרצון "לגעת בשמיים", להשיג, לכבוש, "לעשות שם" – הפך לעיקר, והמחיר האנושי האמיר בהתאם. השפה האחת, שלשיטת רוב הפרשנים סייעה בביצורה של תחושת האחווה, נדמתה, על ידי אחרים, כרועץ וכסכנה. להבנתם, במקום של "שפה אחת" אובדת ההכרה בייחודו של האדם היחיד ובערכו.

קורות המאה ה-20 עמוסות בעיבודים טראגיים לקול הפרשני השני. הרצון "לעשות שם", הביא, לא אחת, מנהיגים ואומות שלא לשים את לבם לבני אדם וחייהם. אך גם מבלי להרחיק לכת, דומה שסיפורו של המגדל על שני כיווני פרשנותו הופך רלוונטי מתמיד בעולם שנע תדיר בשני כיוונים סותרים. האחד – "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'); השני – לאומיות המתדרדרת לא אחת ללאומנות, ודתיות ואמונה המתרגמות במהירות לפונדמנטליזם. בעולם בו שפות מתות ותרבויות נעלמות; ובעולם שבו החומר "עושה את השם" יותר ויותר, סיפורו של המגדל מסמל את התקווה הגדולה, אך גם את תמרור האזהרה. בדרך אל אותו עולם, שבו בני האדם מדברים זה עם זה "בשפה אחת", מאותתות לנו חורבותיו של מגדל בבל לחשוב היטב למה משמשת אותנו אותה שפה, ומה המחיר שאנו עלולים לשלם על אובדן המגון, המייחד והמבדיל – ובאותה הנשימה, אנו נקראים לוודא כיצד ריבוי השפות והדברים אינו מאיים להחריב את אשר בונים בני האדם בעמל חיים.

לרקום את שמיכת הטלאים האנושית

שתי פרשות בלבד מקדישה התורה לסיפורה של החברה האנושית כולה, לפני שתחל את ההתמקדות בקורותיהם של משפחה אחת, שבט אחד ועם אחד. הפרשה הראשונה נפתחת בתזכורת כי כולנו חלק מרקמה אנושית אחת. הפרשה השנייה נחתמת בתזכורת כי גיוון וריבוי פנים הוא חלק ממציאות חיינו וכי הרצון ל"שפה אחת ולדברים אחרים" טומן בחובו סכנה.

האתגר שמציבה לנו התורה בדפיה הראשונים הוא איך לשמור על הרקמה מבלי לאבד את צבעיה ואיך ניתן במקביל לטפח את טלאיה הייחודיים והססגוניים, מבלי לקרוע את החוטים התופרים אותם זה לזה.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך.


השארת תגובה

להתחיל מבראשית: שני סיפורים, מסר אחד

כמה טוב שתקופת "אחרי החגים" מתחילה דווקא בשבת. הזדמנות להתחיל מ"בראשית" ולחזור לשגרה עם רגעים של התאוששות והחלפת כוח מהאינטנסיביות של החגים.

לגשר על הפער בין שני הסיפורים

פרשת בראשית מציגה בפני הקורא שני סיפורי בריאה מרכזיים, התופסים את שלושת פרקיו הראשונים של החומש. הסיפור הראשון מתאר את מעשיו של האל בששת ימי הבריאה, שנחתמו בבריאת שני בני אדם,  זכר ונקבה:

"ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם …" (בראשית א, כז-כח)

הסיפור השני, מציע כי האדם נברא לבדו, עוד בטרם נבראו כל שותפיו לבריאה. רק לאחר יצירת האדם,  נוטע האלוהים את גן העדן ומפקיד את האדם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו).

בהמשך בורא האל את החיות ומזמין את האדם להעניק להם שמות.

לבסוף – מעמיד אלוהים לאדם עזר כנגדו – האשה, הנבראת מתוך הצלע של בן זוגה.

המסורת הפרשנית והמדרשית ביקשה כדרכה לגשר על הפער בין שני הסיפורים, תוך דחיית האפשרות שהתורה מכילה סתירות וכי פרשת בראשית מהווה מעשה עריכה של מספר סיפורי בריאה עבריים קדומים. מרבית פרשני התורה המסורתיים גישרו על הפער בכך שקבעו שסיפור הבריאה השני מהווה פירוט של יום הבריאה השישי. המסורת המדרשית, הרגילה להרחיב את הסיפור המקראי, בראה מן הפער בין הסיפורים את דמותה של לילית, אשתו הראשונה של אדם, שנבראה יחד עמו ביום שישי. רק לאחר גירושה בשל עצמאותה ומרדנותה, נבראה חווה מצלעו של אדם.

בעקבות המסורת הפרשנית והמדרשית נצרב גם בתודעה העממית של סיפורי התורה סיפור בריאה אחד משולב, שאינו מדקדק בפרטי הפרשה. בקשו מכל ילד בכיתה ב' שהחל את לימודי התורה בבית הספר לספר לכם את סיפור הבריאה, ותזכו ודאי לשמוע את התיאור הבא: האדם נברא בסיומם של ששת ימי הבריאה, והופקד על גן עדן ועל כל החיות; לאחר מכן נבראה חוה מצלעו והיא אשר הובילה אותו בעצת הנחש לטעום מעץ הדעת.

על המשותף בין שני סיפורי הבריא ועל האתגר שהם מציבים

בניגוד לקריאה המשולבת הזו בשני סיפורי הבריאה של פרשת בראשית, פתיחתו של מחזור קריאה שנתי חדש בתורה, הוא הזדמנות טובה להקפיד בעושרו של המקרא ולהבחין בין שני הסיפורים, על השונה ועל המשותף אשר ביניהם.

אחת התובנות מהעמדתם של הסיפורים זה למולו של זה, מתבססת על ההבחנה שבשני הסיפורים בריאתו של האדם מוצגת כמכילה בו זמנית יסודות של שיתוף וצניעות ויסודות של שליטה וכוח. סיפור הבריאה הראשון מדגיש את עליונותו של האדם על פני כל שותפיו לבריאה. עוד טרם נברא, יועד האדם על ידי האל לרדות בשותפים אלו ולכבוש את הארץ:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו)

מנגד, סיפור זה מלמד גם כי האדם לא נברא יחידי, וכי מרגע בריאתו ניצבה לצדו שותפה מלאה למשימות ולברכות.

באופן דומה, גם סיפור הבריאה השני מכיל את אותם היסודות. כאן, בניגוד לסיפור הראשון, בכורתו ובכירותו של אדם על האשה, ה"עזר כנגדו", ברורה היטב ומודגמת במעשה הבריאה מן הצלע. לאחר חטא פרי עץ הדעת מתחדדת עליונות זו בקללת האל לחווה:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג טז)

יחד עם זאת, גם בסיפור הזה מצוי אותו יסוד נגדי הקורא לאדם ללכת בעולם בצניעות. בניגוד גמור לסיפור הבריאה הראשון, תכליתו של האדם היא לא לכבוש את הארץ, כי אם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב טו). האדם אינו אדונה של הבריאה כי אם משרתה, בראש ובראשונה.

באופן בלתי מפתיע, הפרשנות המסורתית והקריאה העממית בסיפורי הבריאה נטלה משני הסיפורים דווקא את יסודות השליטה והכוח וחברה אותם יחד למסכת סיפורית אחת. הרעיון כי האדם לא נברא יחידי אלא עם שותפה אנושית שוות מעמד (ולא דמות מרדנית והרסנית, כפי שמציעה ספרות המדרש באמצעות דמותה של לילית), והרעיון כי ייעודו העיקרי של האדם הוא לעבוד את הארץ ולשמרה, נדחקו במידה רבה לאחור מפני התפיסה כי האדם הוא עליון על כל שותפיו לבריאה, ואפילו על שותפתו האנושית, וכי תכליתו הוא לכבוש ולמשול.

לקרוא את הפרשה לא כפשוטה אלא כהזמנה להתמודדות

חמשת חומשי התורה מעניקים מעט מקום לעיסוק ולדיון באנושות כולה. הרוב המוחלט של פרשותיה, מפרשת "לך-לך" אותה נקרא עוד שבועיים ואילך, עוסקות במשפחתו של אברהם הצומחת לעם, ובברית המיוחדת הכרותה למשפחה לאומית זו עם אלוהים. פרשות בראשית ונח, שתי הפרשות הראשונות של התורה, הן היחידות העוסקות בבני האדם כולם, במקומם בעולם וביחסיהם המורכבים והקשים על פי רוב עם אלוהים. עובדה זו מזמינה אותנו לקרוא בתשומת לב ובקפידה את סיפורי הבריאה ולחשוב על הדרך בה אנו ודורות קודמים נהגנו לקרוא אותם.

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים הדגיש את הדברים הבאים על אופן קריאתם של סיפורי הבריאה במקרא:

"זאת ההקדמה והיא שכל מה שנזכר ב'מעשה בראשית' ב'תורה' אינו כולו על פשוטו כפי מה שידמו ממנו ההמון" (מו"נ חלק ב, כט)

הקריאה המורכבת בסיפורי הבריאה מזמינה אותנו להכיר במתח הקיים בחיי היחיד והציבור בין היסודות של שותפות ושליטה, ובעובדה כי נטייתנו הטבעית היא לנטות אל עבר היסוד השני והכוחני. המשכה של הפרשה המתארת את מעשה הרצח הראשון (רצח בתוך המשפחה ועל רקע של פעולה דתית של האחים) רק מדגישה נטייה זו. במובן זה סיפור פרשת בראשית מזמינה אותנו להישיר מבט אל אותה הנטייה, ולהכיר בעובדה כי גם אם האפשרות ההפוכה קשה להשגה – הרי גם היא טמנה כאופציה ממשית ובת השגה בסיפורי בריאתו של המין האנושי והעולם כולו.

 


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": על חוסנם של ערכים

שבוע עמוס ומורכב עבר עלינו לקראת הדיון בקיים בג"ץ בסוגיית הכותל ביום חמישי האחרון. במידה מסוימת ועצובה, התאימה לשבוע הזה פרשת "כי תצא למלחמה", אבל האמת היא שהיינו מעדיפים לקחת מבין כל מצוותיה הרבות של הפרשה (העמוסה במצוות מבין כל פרשות התורה), דווקא את אותן מצוות הנוגעות ליחסי הערבות והאחריות ההדדית בין אדם לרעהו, ובתוך עם ישראל.

את המאבק הפנימי הזה, כמו חלק גדול מהמאבקים סביב נושאים של דת ומדינה, נכון לסיים בפשרה ובדרכי שלום. לכך היו מכוונים מאמצינו בכל השנים האחרונות. לצערנו, עכשיו אנו נדרשים לפסוקים המופיעים לקראת סופה של הפרשה, העוסקים במשפט צדק:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה טז)

הלוואי ונחזור לדרך של הידברות ומציאת פשרות.

בן סורר ומורה – בין זעזוע ללקח חשוב

כבר כתבתי לפני שנתיים שהמסורת היהודית ניחנה ככל הנראה בהומור, אם בשבת הראשונה של שנת הלימודים אנחנו קוראים בחלק גדול מהשנים את פרשת "בן סורר ומורה". מזל שחכמי המשנה והתלמוד, הפכו את המצווה ל"חסרת שיניים" והציבו למימושה אין ספור תנאים מצטברים, עד שנקבע כי "בן סורר – לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע ע"א). אחרת נראה לי שבימיו האחרונים של החופש הגדול, תור ארוך של הורים היה משתרע אל מחוץ לבית הדין הגדול…

ובכל זאת, דווקא על רקע פתיחת שנת הלימודים, מעניין לעיין לא רק בדרך בה הפכו חכמי התורה שבעל הפה את המצווה הזו לבלתי ריאלית לחלוטין, אלא גם בהוראותיה של התורה עצמה. הרעיון כי הורים יבקשו לרגום את ילדם כי הוא זולל וסובא ואינו שומע בקולם בלתי נתפס, ונראה אכן כהפרזה לא מציאותית – אך דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד התורה עגנה את מעמדו של הילד כאדם בפני עצמו, שאינו בגדר "רכושם" של ההורים. הילד נושא באחריות על מעשיו, אבל דווקא בשל כך הוא אינו נתון לשיפוטם הבלעדי של ההורים, ולא הם הקובעים את עונשו. ההורים נדרשים להביאו בפני "זקני העיר", שופטי אותה תקופה והם אשר עורכים לו משפט וגוזרים את עונשו.

בין חוקרי המקרא היו שהציעו שפרשת העקידה שימשה דווקא לצורך שלילת המנהג של קורבנות אדם והוקעתו. על אותה הדרך, בצד הזעזוע שכל הורה צריך לחוש למקרא הפסוקים, דווקא פרשת "בן סורר ומורה" מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי אל הילד. אם כך הדברים עם "בן סורר ומורא" ש"לא היה ולא עתיד להיות", קל וחומר שכך הם גם עם כל ילד וילדה אחרים.

מקרי המבחן המורכבים הם שקובעים את דמותה של החברה

באותה הדרך, ניתן גם לקרוא ולנתח את המצווה הצמודה לפסוקי "בן סורר ומורה", שלא להלין את הרוג בית הדין ולהביאו לקבורה ביום מותו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כב-כג)

על פי פסוקים אלו חלה חובה שלא להותיר גופתו של אדם שהוצא להורג בשל פשעו ללא קבורה בו ביום, וכי הדבר מטמא את הארץ. פסוקים אלו הם היסוד להלכה היסודית והמרכזית בדיני קבורתו של המת – שאין להלינו ואין לעכב את קבורתו.

ניתן לדבר ולכתוב רבות על סוגיות של כבוד המת בימינו, וכיצד נוהגים חלק מהמופקדים על מלאכה זו בישראל, אולם המצווה ביסודה נועדה אכן להבטיח את כבודו של המת, בדגש על זה שאין מי שידאג לצרכי קבורתו. על הקהילה מוטלת האחריות לדאוג לקבורתו המכובדת של האדם בסמוך למותו, ובכך לקדש את צלם האלוהים שבו נברא כל אדם.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהעיקרון הגדול הזה נלמד דווקא ממקרה הקיצון – דיני קבורתו של מי שהוקע מתוך החברה באופן הקיצוני והמחמיר ביותר. אם בגופתו יש לנהוג כבוד, על אחת כמה וכמה שיש לנוהג כך כלפי כל אדם מהיישוב. בדומה למקרה הקיצון של הבן הסורר והמורה, המלמד על מעמדו העצמאי של כל ילד, כך מקרה הקיצון של ההרוג בית הדין, מלמד על קדושת האדם בחייו וגם לאחר מותו. במובן זה מזכירה לנו פרשת "כי תצא" שיעור חשוב שלא אחת אנו בוחרים לשכוח במציאות החיים הישראלית ובשיח הציבורי המתלהם: חוסנם של ערכים נמדד אל מול מקרי הקיצון, שמעוררים בנו תחושות קשות.

היכולת לממש את אותם הערכים גם במקרים אלו, היא אשר מבטיחה את מימושם הטבעי במקרים האחרים.

משה רבנו בכנס לשכת עורכי הדין

כבר כתבתי על ההתאמה המשעשעת בין פרשת השבוע ופתיחתה של שנת הלימודים, אך השבוע התאימה הפרשה גם לסוגיה נוספת שכבשה את השיח הציבורי והפכה לסיבוב התורני של המהלומות בין חלק מנבחרי הציבור ל"זקני העיר" שלנו – שופטי בית המשפט העליון. בין מצוותיה של הפרשה מופיעה גם המצווה שלא להסגיר עבד בורח אל אדוניו:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כגט ז)

הפרשנות ההלכתית המרכזית שנתנה למצווה זו על ידי חכמי המשנה והתלמוד הייתה כי המדובר בעבד נכרי שברח מאדוניו הנמצא מחוץ לארץ אל קרב בני ישראל היושבים בתוך הארץ המובטחת. מצווה זו התפרשה לחומרה, במובן זה שאפילו אם אדוניו של העבד הנכרי היה יהודי, אין להסגיר את העבד הבורח. פרשני התורה הדגישו כי המצווה נועדה בין השאר על מנת לטבוע בלבנו את מעלתה של ארץ ישראל ואת כבודה, כמקום אליו נישאות העיניים. הפרשן רבי אברהם אבן עזרא הגדיל לעשות והגדיר את הסגרת העבד כחילול השם.

סוגיית מהגרי העבודה, מבקשי המקלט והפליטים בישראל סבוכה וקשה. פסוקי הפרשה המצווים עלינו לא להתעלם ממצוקת אחינו מכוונים גם לצורך שלנו להבין כי לא אחת דווקא הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, הן אשר משלמות את המחיר בגין שהותם של אלה בארצנו. מדינה ריבונית ודאי רשאית לעצב מדיניות הגירה וחייבת במידה רבה להגן על גבולותיה גם מפני מהגרים לא מוזמנים. עם זאת, כל אותם "ציונים גדולים מטעם עצמם" שדברו על הצורך לזקוף את קומתה של הציוניות ושל יהדותה של המדינה אל מול זכויות היסוד האוניברסליות, כנראה שלא מצאו זמן ללמוד את מצוותיה של הפרשה לפני השתלחותם הפומבית בבית המשפט העליון (רבים מהם גם לא טרחו לקרוא את פסק הדין).

דורות רבים של פרשנים ובעלי הלכה, הציעו לנו, על יסוד המצווה של אי הסגרת עבד הבורח אל ארץ ישראל, שיהדותה של המדינה שלנו נבחנת לא אחת דווקא ביכולתו להזמין את הבורח לשבת איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היו אומרים חלק מנבחרי הציבור שלנו למשה רבינו אם היה משמיע את המצווה הזו לא במדבר, אלא בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת "עקב": נקודת האיזון בין החומר לרוח

בפרשת "עקב" ממשיך משה בנאומו, המקדים את סקירת המצוות שתחל בפרשה הבאה – פרשת "ראה". בדומה לשתי הפרשות הראשונות של חומש דברים, גם בפרשה שלנו, השלישית, ממשיך משה לשלב הזכרת האירועים המרכזיים בשנות הנדודים במדבר בצד דברי מוסר, תוכחה ועידוד המופנים אל עבר הדור הצעיר העתיד לרשת את הארץ. האירוע המרכזי אליו מתייחס משה בפרשה שלנו הוא מעשה העגל, שבירת הלוחות, ופיסולם של הלוחות השניים.

מתי לברך על המזון שאכלנו?

למרות שלהבדיל מהפרשות הבאות, פרשת "עקב" אינה מציגה לנו מצוות קונקרטיות, למדה המסורת ההלכתית מן הפרשה מספר מצוות חשובות – הבולטת שבהם היא המצווה לברך ולהודות על המזון שבא לפינו. מצווה זו – לברך את ברכת המזון – למדו החכמים מהפסוק:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י)

מפסוק זה למדו החכמים כי את ברכת המזון יש לומר רק בגין סעודה שניתן לשבוע ממנה (לשיטתם – סעודה שיש בה גם אכילת לחם), וכי הזמן לאומרה הוא לאחר סיום הארוחה וההגעה לשובע. בניגוד למסורת הנוצרית שמיקמה את הברכה המרכזית על המזון לפני הסעודה, בחרה המסורת ההלכתית לומר את דברי התודה על המזון רק לאחר ההנאה ממנו. אותם החכמים קבעו אמנם שגם לפני אכילת המזון יש לברך ברכה קצרה בהתאם לסוג המאכל (ברכות הנהנין), אבל הברכה המרכזית על אכילת המזון, זו שהחכמים מצאו לה עוגן בתורה – היא זו הנאמרת לאחר שהאדם השביע רעבונו.

בחירה זו אינה עניין של מה בכך. היא ודאי איה עולה בקנה אחד עם האינטואיציה לטעת עמוק באדם את הכרת הטוב ואת הבעת התודה; שהרי מה מתאים יותר למשימה זו מאשר הדרישה שלא להשביע את צרכי הגוף לפני שהבענו את תודתנו והערכתנו ליכולת לעשות כן? אחת הדרכים להבין את הבחירה הזו של המסורת היהודית הוא הדגש על מציאת נקודת האיזון הנכונה והמפרה בין חומר לרוח, ובין הקיום הגופני לזה הרוחני.

פרשת השבוע מדגישה באוזנינו – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם ג) – אבל היא לא מטשטשת לרגע כי ה"לחם" הוא תנאי הכרחי. לא ראוי להפוך אותו לבלעדי, אך גם לא ניתן להתעלם ממנו. אל מול גישות נזיריות וסגפניות שאפיינו קהילות וקהלים שונים בעם היהודי ובדתות האזור בתקופת פעולתם של חז"ל, הציבו חז"ל, ברוחה של התורה, גישה המכירה בצרכיו הפיסיים של האדם ובצורך לספקם בדרך ראויה ומלאה. העובדה כי האדם ראשית אוכל ושבע ורק לאחר מכן מברך, אינה מפחיתה לשיטתם של החכמים את הכרת הטוב, אלא רק הופכת אותה למחוברת יותר לחיים ולמצבו של האדם.

ביטוי נוסף לרעיון הזה ניתן למצוא בקשר העמוק שקשרו מעצבי התפילה היהודית בין ברכת המזון לבין תפילת העמידה – הליבה של חיי התפלה היהודיים. כשם שבחנוכה ובפורים (ובקהילות היהדות הרפורמית גם ביום העצמאות) מוסיפים לתפילת העמידה את ברכת "על הנסים" כך עושים זאת גם בברכת המזון. כשם בימים טובים, בחול המועד ובראשי חודשים מוסיפים בברכת המזון את פסקת "יעלה ויבוא", כך עושים זאת גם בתפילת העמידה.

תפילת העמידה נאמרת גם על ידי היחיד, אולם במניין מוסיפים לה את פרקי "הקדושה". כאשר האדם סועד בחבורה (של שלושה ומעלה) מתווספת לברכת המזון הקדמה מיוחדת – הזימון. קשרי העומק הרעיוניים והטקסטואליים בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון אינם דבר טריוויאלי. תפילת העמידה היא רגע השיא של תפילתו של האדם – רגע המעוצב כמעין התנתקות מהמתרחש סביב. האדם עומד ולא זז, מתפלל ולא מפסיק. נדרש למקסימום של כוונה והתרכזות. ברכת המזון לעומת זאת מסמלת את החיבור האולטימטיבי בין החומר לבין הרוח. האדם אוכל ושבע, ובעודו סביב לשולחן מברך את הברכה.

התפילה המסמלת את השאיפה להתנתקות משגרת העולם החומרי והתפילה המסמלת עד כמה נטוע האדם בתוך העולם הזה הופכות להיות שתי פנים של אותו המטבע. ככל הנראה לכך התכוונו הפרשנים שכתבו שללוחות השניים, הנזכרים בפרשה – אלו שמשה פסל במו ידיו ונשא אל פסגת ההר – הייתה עדיפות על פני הלוחות הראשונים שניתנו למשה בשלמותם על ידי אלוהים ואז נשברו – בכך שהיה בהם מעשה של שמיים וארץ, ולא מעשה שמיים בלבד.

ואיך אפשר לחתום שבוע בלי המחשבה הבאה…

בפרשת "עקב" מזכיר משה לא רק את חטא העגל ואת שבירת הלוחות, אלא גם את חטאם של דתן ואבירם, שותפיו של קרח למרד, ואת אשר אירע להם:

"וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם"

כששמעתי את הדברים שהושמעו השבוע בגני התערוכה בתל אביב, חשבתי לעצמי שוודאי יש גם בימינו כמה אנשים שהיו שמחים לטפל ב"הפיכה שלטונית" באותה הדרך. אלא שמה לעשות שמנהיגינו הנבחרים אינם בחזקת משה רבנו (לא בכל הנוגע לשיחתם עם אלוהים "פנים אל פנים", ולא בכל הנוגע למידת הענווה בה התברך משה).

המנהיגים האלה יצטרכו להסתפק בתובנות אחרות של פרשת השבוע. הנה אחת די חשובה:

"כִּי יי' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים  י יז-יט)

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת "ואתחנן" ושבת "נחמו": קל להחריב, קשה לשקם ולבנות

שבת פרשת "ואתחנן" היא לעולם גם שבת "נחמו", השבת שבאה לאחר תשעה באב, הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה המובילות אותנו אל ראש השנה. בכל אחת מן השבתות האלה נקראת בבית הכנסת אחת מנבואות הנחמה של ישעיהו השני כהפטרה של השבת. המלים הפותחות את הפטרת השבת הזו – "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) העניקו לשבת את שמה המיוחד. את שבע שבתות הנחמה מקדימות שלוש שבתות הפורענות (תלתא דפורענותא) המחברות בין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. שבע כנגד שלוש – עוד תזכורת לכך שקל להחריב ולהרוס; קשה הרבה יותר לשקם ולבנות.

להביט מזרחה

ממש כשם שיש בתפילות תשעה באב גם גרעינים של נחמה ותקווה (למשל החזרה על הפסוק האחד לפני אחרון במגילת איכה לאחר סיום קריאתה – "…חדש ימנו כקדם" – כדי לסיים בדברי תקווה), כך גם הקריאה לבוקר תשעה באב נלקחה מתוך פרשת "ואתחנן" שמזוהה עם שבת "נחמו". למרות שהמסורת היהודית מרבה להשתמש במעברים חדשים בין קודש לבין חול, ובין זמנים של עצב וזמנים של שמחה, היא טומנת לנו תזכורות שהדברים אינם דיכוטומיים לחלוטין. בתוך מציאות של חורבן יש גם רגעים של שמחה, עוצמה ונחמה, וגם בימים של תקווה גדולה, המציאות אינה וורודה לחלוטין.

העובדה שבבוקר שבת "נחמו" אנחנו למעשה חוזרים על הפסוקים אותם אנחנו קוראים בבוקר תשעה באב, מזכירה לנו שעל מנת שנוכל להתקדם הלאה, חייב להישאר בנו חלק מתודעת האובדן; אולי על מנת שלא נקבל את המצב המשופר כמובן מאליו; אולי כדי שנזכור שהמציאות המתוקנת והמנחמת שלנו היא לא תמיד נחלת כולם. את המסע קדימה אנחנו מנהלים תמיד עם הצצות לאחור.

את הרעיון של "המבט לאחור" אפשר גם להציע כפרשנות יצירתית לפסוקיה הראשונים של הפרשה, בהם משה מתאר באוזני העם כיצד התחנן לפני אלוהים שיאפשר לו להיכנס אל הארץ ויחזור בו מגזרתו:

"וַיִּתְעַבֵּר יי בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג כג)

מדוע אלוהים מצווה על משה להסתכל גם מזרחה, שהרי הארץ המובטחת משתרעת ממערב להר? אולי כדי להזכיר למשה כי גם הדרך שעשו הוא והעם, ולא רק היעד אליו היא מכוונת, נושאת משמעות גדולה. משה מצר שלא ייכנס אל הארץ, אלוהים מבקש ממנו להודות על הדרך אליה.

נשמע ונעשה

פרשת "ואתחנן" מציגה לנו שניים מהטקסטים המכוננים של היהדות: עשרת הדברות (המופיעות בפרשה בשינוים קלים למול נוסחן הראשון בפרשת "יתרו" בספר שמות) ופסוקי שמע ישראל. מסכת תמיד שבמשנה, המשמרת הלכות קדומות של ימי הבית השני, מלמדת שבאותם הימים נכללו גם עשרת הדברות בקריאה היומית שהתגלגלה לימים להיות "קריאת שמע".

פסוקי הדברות הקדימו את שלוש הפרשות שאנו מכירים עד ימינו כפרשותיה של קריאת שמע. הפסוקים מפרשת השבוע, הפרשה השנייה הלקוחה מפרשת השבוע הבא, ואשר מתמקדת בקבלת עול המצוות ובשכר והעונש שבצדן, והפסוקים המתארים את מצוות הציצית, הלקוחים מתוך פרשת "שלח לך" שבספר במדבר. מסורת עתיקה זו נתמכת בממצא ארכאולוגי מרגש של גווילי תפילין בקומראן בהם הופיעו גם עשרת הדברות (בניגוד למנהג שהתקבע בתקופת המשנה להטמין בתפילין רק את פרשות התורה המזכירות את המצווה).

באותם ימים, כאשר בבית המקדש ומחוצה לו נאמר מדי הפסוק מתוך קריאת שמע – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו) – התייחסו המלים אל עשרת הדברים / עשר הדברות שנקראו קודם לכן. בתקופת המשנה הושמטו ככל הנראה עשרת הדברים מקריאת שמע (כפי הנראה על מנת להתבדל מחוגים יהודים ויהודים-נוצרים אחרים). כך נותרנו עם קריאת שמע המלווה אותנו עד היום – קריאה הפותחת בציווי לשמוע ולדבר, כתשתית הקיום היהודי. ניסיון עמוק להאזין, להקשיב ולשמוע למה שיש לאלוהים, לבריאה, לדורות הקודמים, לניסיון החיים שלנו, לזולת לומר לנו.

והאחריות שלנו להמשיך לספר, להגיד, לדבר הלאה לדורות שבאים אחרינו.

הוצאתן של עשרת הדברות מהקריאה היומית, הפכה את הפרשה הראשונה של שמע להצהרה כללית של "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם, ה) מבלי שהדברים נקשרים למערכת ספציפית של מצוות וחוקים. את החלל ממלאות כאמור הפרשה השנייה והפרשה השלישית, המדברות על המצוות ועל קיומן.

מטבע הדברים, פרשת "ואתחנן" נקראת תמיד בסמוך מאד ל-ט' באב, היום במרכזו ניצב המושג "שנאת חינם", ול-ט"ו באב – חג האהבה העברי. ט' באב מזכיר לנו ששנאת חינם באה לידי ביטוי לא רק ברגשות אלא גם במעשים. קריאת שמע הפותחת באהבה אבל מסתיימת במעשים, מזכירה לנו שזה גם המבחן של אהבת חינם. לא די בדיבורים על אהבת חינם באספות עם או בפאנלים טלוויזיוניים בתשעה באב. המבחן בסופו של יום הוא מבחן המעשים.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

אחד המוטיבים החוזרים המרכזיים בפרשת "ואתחנן" הוא חובת ההורה להנחיל לילדו את סיפורו של העם, את מצוותיה של התורה ואת הצפייה היסודית לעשות "הישר והטוב בעיני יי'" (דברים ו יח). הפרשה חוזרת פעמים רבות על השורש ל.מ.ד, ומבטאת את הרעיון של חובת החינוך גם בפסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – וגם בפסוקים המצווים להעביר הלאה את סיפור יציאת המצרים. פסוקים אלו שולבו  במדרש ארבעת הבנים שאנו קוראים בליל הסדר.

לכל אורכה מציעה הפרשה כי המבחן המרכזי ליחיד, לקהילה ולעם הוא מבחן החינוך ומה או מנחילים לילדינו. חשבתי על הדברים סביב פרשת הפוסט של יאיר נתניהו, והשפה בה נוסחו. זה לא עניין של ימין ושמאל, ולא ענין של מאבק פוליטי, אלא בראש וראשונה כישלון חינוכי מביש, שמבאיש את השפה העברית, את הזירה הציבורית, ובעצם את החיים שלנו כאן. המדרש שם את הפסוק מפרשת השבוע – "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" – בפיו של הבן החכם. השבוע הזה נאלצנו כולנו, הורים וילדים בישראל, לפגוש בהגיגו של בן שחכמת דרך הארץ והצניעות ממנו והלאה.

בעיתוני סוף השבוע כותבים כל בכירי הפרשנים שדיירי רחוב בלפור 1 לא צריכים לישון טוב בלילה בגלל החקירות. לדעתי הם לא צריכים לישון טוב בעיקר מסיבה אחרת.