פרשת "וישב":

פרשת "וישב" מציגה בפנינו את סיפור מכירתו של יוסף ואת סיפורה של תמר כלתו של יהודה. בסיפור הראשון שני גיבורי משנה – ראובן ויהודה. שניהם אינם שותפים למזימתם של יתר האחים ליטול את נפשו של האח. ראובן מונע את הריגתו ומציע את השלכתו אל הבור, מתוך כוונה ברורה להצילו ולהשיבו אל בית אביו. יהודה מציע למכור את יוסף, תחת להותירו למות לבדו בבור.
הכוונות של שניהם טובות מאלו של אחיהם, אך בסיומו של יום הם הופכים שותפים לפשע. כוונותיו של ראובן היו טובות וראויות מלכתחילה, אך הוא פחד להתייצב מול אחיו, להוכיחם; להתעמת עמם. מתוך הפחד הזה הוא גם פורש מן החבורה ואינו מודע לדבר מכירתו של האח הצעיר למדיינים. חוסר הרצון להתעמת עם הרוע ברגעי התגלותו והתממשותו מסכל את מימוש הכוונה הראויה המקורית.

מסכת אבות מלמדת "… שאין לך אדם שאין לו שעה" (פ"ד מ"ג). ראובן החמיץ את השעה הנכונה להתייצב מול הרע והשגוי, ואיבד את האדם – האח שבי

קש להתייצב לצדו.

יהודה לא פרש מן החבורה. כוונתו היתה רעה לאין שיעור מזו של אחיו הבכור ראובן. הוא לא ביקש להשיב את האח בשלום לביתו – רק להימנע מהריגתו ומשפיכת דמו. אם חטאו של ראובן היה חוסר ההתייצבות מול הרוע, חטאו של יהודה היה הנכונות להתפשר עמו. לא לתת לו לזקוף את מלוא קומתו, אך גם לא להכניעו לארץ.

ראובן בחר לשתוק לנוכח המעשה הלא מוסרי; יהודה בחר לנהל עמו משא ומתן. בסיכומו של מעשה, הפרשה אינה מבדילה בין שניהם לבין יתר האחים. כחבורה אחת הם טובלים את כותנת הפסים בדם שעיר העזים ומביאים אל האב הקשיש יעקב את בשורת מותו המזויף של הבן.

השתיקה אל מול הרוע והניסיון להגיע עמו לפשרה – הופך את כולם לשותפים לפשע.


הכוונות של שניהם טובות מאלו של אחיהם, אך בסיומו של יום הם הופכים שותפים לפשע. כוונותיו של ראובן היו טובות וראויות מלכתחילה, אך הוא פחד להתייצב מול אחיו, להוכיחם; להתעמת עמם. מתוך הפחד הזה הוא גם פורש מן החבורה ואינו מודע לדבר מכירתו של האח הצעיר למדיינים. חוסר הרצון להתעמת עם הרוע ברגעי התגלותו והתממשותו מסכל את מימוש הכוונה הראויה המקורית.

מסכת אבות מלמדת "… שאין לך אדם שאין לו שעה" (פ"ד מ"ג). ראובן החמיץ את השעה הנכונה להתייצב מול הרע והשגוי, ואיבד את האדם – האח שבי

קש להתייצב לצדו.

יהודה לא פרש מן החבורה. כוונתו היתה רעה לאין שיעור מזו של אחיו הבכור ראובן. הוא לא ביקש להשיב את האח בשלום לביתו – רק להימנע מהריגתו ומשפיכת דמו. אם חטאו של ראובן היה חוסר ההתייצבות מול הרוע, חטאו של יהודה היה הנכונות להתפשר עמו. לא לתת לו לזקוף את מלוא קומתו, אך גם לא להכניעו לארץ.

ראובן בחר לשתוק לנוכח המעשה הלא מוסרי; יהודה בחר לנהל עמו משא ומתן. בסיכומו של מעשה, הפרשה אינה מבדילה בין שניהם לבין יתר האחים. כחבורה אחת הם טובלים את כותנת הפסים בדם שעיר העזים ומביאים אל האב הקשיש יעקב את בשורת מותו המזויף של הבן.

השתיקה אל מול הרוע והניסיון להגיע עמו לפשרה – הופך את כולם לשותפים לפשע.

מסורת התפילה היהודית קבעה את אחת מנבואותיו המפורסמות של עמוס כהפטרה של פרשת "וישב".
הפסוק בפתח ההפטרה –

"


הפסוק בפתח ההפטרה –

"

עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם…" (עמוס ב ו)

– נדרש על ידי המפרשים כתזכורת למכירתו של יוסף תמורת בצע כסף. המחשבה על חוסר עמידתם של ראובן ויהודה במלוא העוז מול אחיהם צדיה את תשומת הלב גם להמשכה של רשימת החטאים של ממלכת ישראל:

"…

– נדרש על ידי המפרשים כתזכורת למכירתו של יוסף תמורת בצע כסף. המחשבה על חוסר עמידתם של ראובן ויהודה במלוא העוז מול אחיהם צדיה את תשומת הלב גם להמשכה של רשימת החטאים של ממלכת ישראל:

"…

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ"

כאשר קולה של הנבואה המוכיחה מושתק, כאשר זה המבקש למחות ולזעוק מצווה לא להשמיע קול – נסללת הדרך לעבר המעשה הלא ראוי והמסוכן.

כאשר קולה של הנבואה המוכיחה מושתק, כאשר זה המבקש למחות ולזעוק מצווה לא להשמיע קול – נסללת הדרך לעבר המעשה הלא ראוי והמסוכן.

פרשת "וישב" מזכירה לנו לא לעצום עיניים, לא לסכור את הפה, לא לגבש פשרות עם מה שלא ראוי ויהיה חלק מחיינו. שבת שלום.

פרשת "וישלח": על מלחמה ושלום

אחד המדרשים המוכרים על פרשת השבוע "וישלח" עוסק בדרך בה התכונן יעקב אבינו למפגש המחודש עם אחיו עשו – עשרים ואחת שנים לאחר שזה בקש לנקום בו על גניבת הבכורה.

"התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה" (מדרש תנחומא, וישלח פ"ו)

יעקב שולח מתנות רבות לפייס את אחיו; נושא תפילה מרגשת לאלוהיו – "קטנתי מכל החסדים …" (שהולחנה בלחן מופלא על ידי יונתן רזאל), ובמקביל נערך אף למפגש אלים ולמאבק.

חשבתי השבוע על המדרש הזה, שאומץ על ידי פרשנים מסורתיים רבים, כאשר קראתי על עצתה  של שרת המשפטים איילת שקד לנשיא ארה"ב שלא ימהר לפרסם את תוכנית השלום שלו – כי מדובר יהיה בבזבוז זמן.

בניגוד לעצתה של שרת המשפטים, המסורת היהודית מצפה מאתנו להתקין עצמנו בו זמנית גם לשלום וגם למלחמה. ליעקב סיבות טובות לחשוש מפני האח הבכור והאפשרות למפגש אלים אמיתית ובעלת סבירות גבוהה. השאננות אינה אפשרית מבחינתו והוא נוקט בכל האמצעים על מנת להבטיח את שלומה של המשפחה, באם יתממש התרחיש האלים.

יעקב אינו איש חלש. עוד בפרשה הקודמת למדנו על כוחו ועל תחכומו, ותכונות אלו שלו מקבלות משנה תוקף בסיפור מאבקו הלילי עם האיש הפלאי המתרחש לפני המפגש עם האח. עם זאת, כפי שמטיב המדרש לתאר. הוא אינו שש אלי קרב. הוא מתכונן אליו במלוא הרצינות, אך הוא גם משקיע את המאמצים הנדרשים בהשגת פיוס.

הדורון והמלחמה שניהם דורשים הכנה; שניהם דורשים מאמץ; שניהם דורשים כוונה. ההצעה כי אין לשקוד על השלום, להתאמץ להשיגו, ולמצות כל אפשרות לקרב אתו משולה להצעה שאין להתכונן לימות קרב ואין להיות דרוכים וערוכים לאפשרות של מלחמה.

שתי המלאכות

אבינו יעקב, שעל שמו הנוסף – ישראל – קרויים גם העם וגם המדינה – מסמל את ההכרח לעסוק בשתי המלאכות של התקנת הפיוס והתקנת המלחמה באותה מידה של נחישות. בדרכם המיוחדת רומזים הפרשה והמדרש שמי שאינו יודע לעסוק במלאכה הראשונה, ייתכן ומבטיח את כישלונו גם במלאכה השנייה. שתיהן, למרות השוני התהומי שבינן, דורשות נחישות, אומץ, תחכום ויצירתיות.

לא מפתיע שבין גדולי עושי השלום היו גם אלו שידעו לנצח על הקרב.

במסורת היהודית אחד משמותיו של אלוהים הוא "שלום":

"גדול הוא השלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום, שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו)" (מסכת דרך ארץ זוטא פרק י)

בברכה החותמת את תפילת העמידה – ברכת השלום – נכתב:

"… כִּי אַתָּה הוּא מֶלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם"

עם זאת בחתימת הקדיש אנו אומרים:

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"

למרות ששמו של אלוהים הוא שלום והוא נתפס כאדון השלום, עדיין במטבע התפילה אנו אומרים כי הוא "עושה שלום". השלום, כמו גם המלחמה, דורש מעשה ודורש מאמץ. אם אלוהים נדרש למעשה השלום, קל וחמור שגם אנחנו נדרשים לכך.

שרת המשפטים יכולה להציע כמובן שלא לבזבז זמן על מאמצי השלום, אבל בעשותה כן היא בוחרת שלא לצעוד בעקבותיו של יעקב אבינו. הוא כאמור ידע להתקין עצמו גם לדורון וגם למלחמה.

הוא ידע את כוח של התפילה, אבל חשוב מכך גם את כוחם של המעשים.

פיוס וברכה

מבין שלוש האבות היה זה יעקב שהעניק את שמו לשבט שהפך לעם. השם ישראל ניתן לו בתום המאבק עם אותו האיש הפלאי. ידו של יעקב הייתה על העליונה, אך המאבק מסתיים בפיוס ובברכה.

הפעם הזו, את אשר יעקב מקווה שיעשה אחיו – הוא עושה קודם לכן בעצמו. מן המאבק יוצא יעקב צולע:

"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ"

הצליעה הזו היא תזכורת למאבק אבל גם לברכה ולפרידה המפויסת. פרשת "וישלח" מלמדת כי הצליעה הזו היא דבר שראוי לזכרו –

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (שם לג)

את מה אנחנו מתבקשים לזכור? ככל הנראה גם את המאבק וגם את הפרידה; גם את המחיר של המאבק וגם את ברכת השלום. רק מי שמתכונן למלחמה ישכיל לעשות שלום. רק מי שמתאמץ להשיג את השלום – ישכיל גם להכריע מלחמה.

שתהיה לכולנו שבת של שלום, שבת של דורון ושל תפילה.

 

פרשת "ויצא": הגוֹלֶֶה העברי הראשון

פרשת "ויצא", המתארת את בריחתו של יעקב אבינו מארץ כנען ואת השנים הארוכות שעברו עליו בחרן, היא הראשונה לפרשות התורה שמפגישה אותנו עם מושג הגלות לעומקו.

יעקב הוא הגוֹלֶֶה העברי הראשון. אברהם סבו אמנם ירד מארץ כנען למצרים בעקבות הרעב, אך מלשון התורה עולה שהדבר היה לפרק זמן לא ארוך. יצחק האב השני, ראשון הצברים, כלל לא יצא את גבולות הארץ. לעומתם, יעקב שאף הוא נולד בארץ, מבלה עשרים ואחת שנים ארוכות בחרן, המתוארות בפירוט רב בפרשה.

יעקב מגיע לחרן חסר כל, כמי שנמלט על נפשו מזעם אחיו הפגוע. בתום עשרים ואחת שנים הוא שב לארץ כבעל משפחה ורכוש רב, אך פסוקיה של הפרשה מבהירים היטב את תחושת הזרות המפעמת בו גם בחלוף השנים. למרות שבנה בחרן את ביתו, נשא בה את נשותיו ושם נולדו לו כל ילדיו (למעט בנימין), הוא יודע וחש כי זו אינו ארצו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בראשית ל כא). בהמשך מצטרפת לידיעה זו גם תחושת הניכור, המובילה לציווי האלוהי לשוב אל הארץ:  "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם, לב ב-ג)

במובן זה, פרשת "ויצא" מסמלת את היפוך האוריינטציה של מושגי המולדת והמקום הטבעי במשפחתם של אברהם, יצחק ויעקב. בפרשת "חיי שרה" מצווה אברהם על עבדו ללכת אל משפחתו בניכר על מנת למצוא רעיה לבנו יצחק. דבריו מבהירים היטב, כי למרות כל שנותיו בארץ המובטחת, ארצו ומולדתו היא חרן:

"כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (שם כד ד)

בעבור נכדו יעקב – מקומו וארצו היא ארץ כנען, למרות שנות הדור שבילה מחוץ לארץ. בתו של יעקב לארץ היא שמשלימה את המסע הרב דורי לארץ כנען והופכת אותה למקומה האמיתי של המשפחה.

דווקא על רקע קריאה זו, נכון גם לעמוד על העובדה שהפרשה מפרטת את חייו של יעקב בגולה במלוא עוצמתם וחיותם. למעט בנימין, הנולד לאחר השיבה לארץ, לידתו של השבט ההופך לאומה, מתרחשת דווקא בגולה. באותה הדרך, עוצמתו של יעקב והפיכתו מאיש תם יושב אוהלים לבעל בעמיו מתגלות דווקא מחוץ לארץ המובטחת.

פרשת "ויצא" מייסדת את התודעה כי מקומם של המשפחה, השבט והאומה הוא בארץ כנען, אך באותה העת היא אינה מטשטשת את תפקידה של הגלות בבניינם. בפתחה של הפרשה הבאה, "וישלח", יקבל יעקב את שמו החדש "ישראל" ברגעים האחרונים של שהותו מחוץ לארץ.

באופן מעניין שמו של האב השלישי, שהפך לשם האומה של בניו, ולבסוף גם לשמה של ארצם – מוענק לו בהיותו מחוץ לאותה הארץ המובטחת. ממש כשם שהכינוי המוענק לאברהם בפרשת "לך לך" – אברהם העברי – התפרש על ידי הפרשנים כמזכיר את מוצאו של האב הראשון מעבר לנהר, כך גם השם ישראל נושא עמו תזכורת לחיי הגולה.

סיפורם של האבות הוא סיפור הפיכתה של ארץ כנען לארצם של בני ישראל, אבל הוא טומן בחובו גם את סיפור תפקידה של הגלות בבניינה של האומה.

את שבת פרשת "ויצא" אני חוגג השנה הזו מעבר לים, בקהילה היהודית בוונקובר שבקנדה, אליה הגעתי אחרי ביקור של ימים אחדים בקהילות ברוצ'סטר ובסנט לואיס שבארצות הברית. שלושה שבועות אחרי הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג, הדי היריות עדיין נשמעים במפגשים ובשיחות. לצדם גם הרבה תסכול מהפער ההולך וגדל בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, ומיחסה של ישראל הרשמית לחלקים גדולים ביהדות העולם.

בכל בית כנסת שאני מבקר ניצבים על הבמה דגל ארה"ב או קנדה ולצדו דגל ישראל. אין בלבם עוררין שמדינת ישראל ארץ ישראל הם הלב הפועם של העם היהודי. הם מתקשים להבין למה הלב לא פותח עצמו ליתר אבריו של העם. האהבה שלהם אלינו אינה תלויה בדבר, אבל היא הופכת לאהבה כואבת ומיוסרת. יש כאן הרבה חששות, וגם תהיות רציניות סביב שאלות של המשכיות יהודיות וחוסן קהילתי.

בעידן הזה הם היו רוצים לראות את מדינת ישראל מתייצבת לצדם ומעניקה להם השראה, לא רק ברגעים של דם ואימה, אלא כדבר שבשגרה. התזכורת המתמדת שמדינת ישראל מעניקה להם בדבר ההכרה החלקית ביהדותם –  צורבת את נפשם היהודית והציונית. בלשונה של הפרשה הם מרגישים שפנינו אליהם שלא כתמול שלשום.

פרשת "ויצא" מצדיקה ומגבה את תחושת הבכורה של ארץ ישראל, אבל יש בה גם אזהרה מפני הפיכת תודעת הבכורה להתנשאות וגסות לב. ארץ ישראל היא מקומו של העם היהודי, אבל הגולה אינה ארץ מדבר וציה.

בדומה לחרן – גם בוונקובר, רוצ'סטר וסנט לואיס ממשיך בית יעקב להיבנות.

פרשת תולדות: גם אם ארוכה הדרך

שבוע עמוס אירועים מגיע אל קצו. את פניו קיבלתי בעצרת הזיכרון בכיכר רבין; במהלכו קיימנו כנס גדול בכנסת תחת הכותרת "הגיעה עת שיוויון". יחד עם קרוב לשלושים חברות וחברי כנסת ומאות משתתפים השמענו את הדרישה להכרה מלאה של מדינת ישראל ביהדות הרפורמית וביהדות הקונסרבטיבית; באותו יום חגגנו את הסמכתם של ארבע רבות ורב חדשים – בוגרי בית המדרש לרבנות של התנועה שלנו. חמישה רבנים רפורמיים ישראלים חדשים – מנהיגות ומנהיגים מעוררי השראה. באותו יום – יום רביעי האחרון – חגגו גם יהודי ביתא ישראל, את חג הסיגד – חגה העתיק של יהדות אתיופיה, המצוין חמישים ימים לאחר יום הכיפורים.

שרשרת האירועים האלה עלתה במחשבתי בעת שקראתי את פסוקיה של פרשת "תולדות" המתמקדת בסיפור המשפחתי של יצחק ורבקה ובסיפורה של היריבות ההולכת ומתפתחת בין עשו, הבן הבכור, ליעקב – הצעיר. בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים במרוצת הדורות עמלו קשה על מנת "להשחיר" את פניו של עשיו, ולהצדיק בכך את הנבואה שנתנה לרבקה שהצעיר יעלה על הבכור, את אהבתה היתרה ליעקב, ואת מעשיה שנועדו לסכל את כוונתו של יצחק להעניק את ברכתו לעשיו.

העיון בפסוקי הפרשה מגלה, כי בניגוד אליהם, התורה עצמה אינה מייחסת לעשו תכונות רעות, מלבד רצונו לנקום ביעקב על גניבת הבכורה. בהמשך החומש, בפרשת "וישלח", אנו גם למדים שעשיו ניחם על מעשה ההונאה ונסוג מכוונותיו הרעות כלפי האח, שביקש להקדימו מרגע הלידה. תיאורה המאוזן יותר של התורה את עשיו, והבלטת מעשה המרמה של רבקה ויעקב (המצטרף במידה רבה למעשה של קניית הבכורה תמורת נזיד העדשים) מחייב חשיבה עמוקה יותר מדוע בסופו של דבר הופקד המשך דרכה של המשפחה-האומה בידיו של יעקב, ומה היה יתרונו המובהק של הצעיר על פני הבכור.

לא מעשה שטות

אחת התשובות לשאלה זו היא ההבדל העמוק ביכולתם של שני האחים להתמודד עם אכזבות, עם דחפים שאינם מתממשים ועם הדרך שהם נדרשים לעבור על מנת להגשים את רצונם. עשיו, על פי תיאוריה של הפרשה, הוא איש ה-"כאן והעכשיו". הוא איש משימה מובהק – איש ביצוע ומעשה, אך הדבר מקשה עליו להרחיק ראות ולתכנן לטווח ארוך. בלשון ימינו, הוא מתקשה בדחיית סיפוקים ומבקש מענה מהיר לצרכיו.

כיצחק אביו, גם עשיו הוא איש שדה, אולם בעוד יצחק היה חקלאי הזורע את האדמה ונדרש לסבלנות רבה כדי למצוא בה "מאה שערים" של תבואה, עשיו הוא צייד. הצלחתו או כישלונו מתבררים תוך רגע.

מכירת הבכורה לא הייתה מעשה של שטות. בבחירה בין מחשבה על העתיד הרחוק והלא וודאי לבין השבעת הרעב הממשי – עשיו, איש המעשה, בוחר לתת מענה מעשי למה שמציק לו באותו הרגע. מכאן גם נובעת תגובתו המיידית למעשה ההונאה, הרצון לנקום באחיו וליטול את נפשו.

יעקב אינו זוכה לחסינות בפרשה. מראשיתה ועד סופה הוא מתואר באופן לא מחמיא. עם זאת, כבר בפרשה הזו נרמזת יכולתו להמתין בסבלנות, לתכנן לטווח ארוך, להגיב לא רק מהבטן אלא גם מהראש, ובעיקר – לא לאבד תקווה. תכונות אלו נרמזות בפרשה הראשונה בה הוא מופיע, והן תגענה למלוא הבשלתן בפרשה הבאה.

עשיו מגיב על מעשה המרמה ברצון להרוג את אחיו. יעקב המגלה את מעשה התרמית שביצע בו לבן, כאשר העניק לו את לאה במקום את רחל, אינו נוקם – אלא ממשיך לעבוד שבע שנים נוספות בעבור האחות הצעירה.

עקב בצד אגודל

התורה מספרת לנו כי יעקב זכה לשמו מכיון שאחז בעקב אחיו בעת הלידה, כאילו מבקש להקדימו. המעקב אחרי דמותו המתפתחת בפרשת הבאות מלמדת כי ראוי לקרוא לו יעקב, גם משום שהוא מאמין בהתקדמות עקב בצד אגודל. התכונה הזו היא המעניקה לו את היכולת לשאת על השכם את מטענה הכבד של המשימה ולהמשיך את הדרך של סבו ושל אביו.

כל האירועים שהזכרתי בפתח הדברים שייכים למחנות ולמעגלים ישראלים שבקלות רבה היו יכולים לומר כעשו "עייף אנכי". מחנה השלום הישראלי, קהילת יוצאי אתיופיה, ומחנה היהדות הרפורמית בישראל נדרשים פעם אחר פעם לראות כיצד משאלותיהם אינה מתגשמות, וכיצד הדברים הנראים בעיננו כראויים וכמתבקשים אינם זוכים למענה. פרשת "תולדות" מפצירה בנו להיות כיעקב ולא כעשיו; להבין שהדרך ארוכה, מתמשכת ומאתגרת – אך מי שדבק בה ומוכן להבין שלעתים ההתקדמות היא עקב בצד אגודל – סופו שיזכה לברכה.

שבת שלום ומבורך!

פרשת וירא: האם אברהם הלך רחוק מידי?

פרשת "וירא" מתארת שלוש סיטואציות בהן ניצב אברהם למול מהלך או דרישה אלוהית מאתגרים וקשים. בשתיים מהן – הסתייגותו של אברהם מפורשת בכתובים. בשלישית – אנו יכולים לתאר את סערת הנפש והקושי הבלתי נתפס למרות שתיקתו של הסיפור המקראי.

שלוש הסיטואציות הן: הודעתו של אלוהים לאברהם על החלטתו להשמיד את סדום ואת עמורה; ציוויו של אלוהים לאברהם להקשיב לדרישתה של שרה לגרש את בכורו ישמעאל; והוראתו של אלוהים להעלות את יצחק לעולה.

בין שלושת הסיפורים ניתן לאתר כמה מדרגים. הראשון – מדרג הקרבה המשפחתית והזיקה הרגשית. בפרשת סדום נחרד אברהם לגורלה של העיר הזרה ואולי גם לגורלו לוט אחיינו (למרות שהדבר אינו מפורש בכתובים); בסיפור שילוחו של ישמעאל – החשש הוא לבן שנולד לו משפחתה של שרה – הגר; בסיפור העקידה נדרש אברהם לוותר על היקר לו מכל, הבן האמור להמשיך את דרכו; הבן עליו אמר אלוהים: " כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא יב).

מדרג נוסף בין הסיפורים נוגע לדרישה שהוצגה בפני אברהם. בסיפורן של סדום ועמורה לא נדרש אברהם לדבר. האלוהים מבקש שלא להסתיר ממנו דבר על תוכניותיו שלו. בסיפור שילוחו של ישמעאל מתבקש אברהם להסכים לדרישתה של שרה, והוא מבצע את המעשה לאחר קבלת הבטחה מפרשת שעתידו של ישמעאל מובטח: " וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא" (שם יג).

בפרשת העקידה נדרש אברהם מעשה הקשה מכל – מעשה אותו הוא נדרש לבצע לבדו – מעשה, שמרגע שבוצע, אין ממנו דרך חזרה. למול שני המדרגים האלה, בהם העוצמה עולה מסיפור לסיפור, מתארת הפרשה גם מדרג שלישי, שכיוונו מנוגד – מדרג תגובתו של אברהם לתוכנית או לדרישה האלוהיות.

בסיפורן של סדום ועמורה מתייצב אברהם למול האלוהים בנחישות, באומץ ומתוך עמידה על מה שנראה בעיניו כנכון וכצודק. אברהם מנהל למול אלוהים משא ומתן "קשוח", המשלב בין ענווה וחנופה לבין אמירה תקיפה ומוכיחה:

"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָליִלָה לָּךְ ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?!?" (בראשית, יח כה)

בסיפור שילוחו של ישמעאל מציינת הפרשה במפורש כי דרישתה של שרה הייתה רעה ולא ראויה בעיניו של אברהם:

" וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (שם, כא יא)

עם זאת, לאחר ציוויו של האל וההבטחה לשלומו של ישמעאל ולעתידו, מקבל אברהם את הדין ללא ויכוח.

בפרשת העקידה, כידוע, המקרא אינו מציג לנו כל עדות של הסתייגות, פנימית או כזו המובעת בקול. אברהם אינו מוחה, אינו משתדל, אינו מתווכח. העדר כל ביטוי לרגש או להלך רוח, מציג את אברהם כמי שמבצע את ציווי האל באופן אוטומטי. אברהם המטיח, המוחה, המתווכח, המסרב להרפות הופך לאברהם המציית והשותק.

המסורת הפרשנית והמדרשית הכתירה את סיפור העקידה כפסגת חייו ואמונתו של אברהם. בניגוד לסיפורים מקראיים אחרים, בהם ניתן למצוא גם קולות חתרניים המטילים ספק במעשי אבות האומה, בבחירותיהם ובהתנהלותם, אין בנמצא מדרש, אגדה או דבר פרשנות, המציג את מעשה העקידה כטעות או הידרדרות.

סיפור העקידה, ששובץ בפתיחתה של תפילת השחרית מדי יום, נתפס כיפור מכונן של המחשבה היהודית וכביטוי לגדולתו של אברהם. למרות זאת, משימת הפרשנות והקריאה המדרשית והיצירתית בסיפור המקראי אינה רק נחת דורות קודמים. באחד ממאמרי על פרשת "וירא" לפני שנים אחדות הצעתי לשים לב לעובדה שפרשת העקידה מוצגת כניסיון. אנו יודעים על תגובתו של אלוהים לבחירתו של אברהם כי היא מופיעה בפרשה. מה הייתה תגובתו אם אברהם היה מסרב לבקשה – אנו יכולים רק לדמיין.

העיון הקפדני בפסוק העקידה מלמד כי ההוראה נתנה על ידי האלוהים, אולם הברכה לאברהם אחרי שיצחק הותר מכבליו נמסרה לו רק על ידי מלאך. מתום מעשה העקידה ועד פטירתו של אברהם, התורה אינה מתארת כל שיח ושיג בין האב הראשון לאלוהיו. האם מותר לנו לדרוש את העניין כרמז מקראי לכך שאברהם הלך רחוק מדי? שאם היה מתנגד ומתווכח – הדבר היה עומד דווקא לזכותו?

כך או כך, הקריאה בפרשת "וירא" מדגימה לנו אמת ידועה, שאנו נוטים לא אחת לשכוח. היכולת למחות, לעמוד על עקרונותינו, להתייצב למול כוח העולה על כוחנו, לא להיוותר אדישים, לדרוש תשובות – היכולת הזו אינה עומדת לנו באופן אוטומטי. יתרה מכך – יש לה נטייה להישחק ולהיעלם אם לא מגנים עליה ומטפחים אותה.

פרשת "וירא" מלמדת אותנו שכוחו של אברהם לעמוד על מה שנראה בעיניו ראוי, צודק ומוסרי, הלך ונשחק מאירוע לאירוע, מהתנסות להתנסות. קולו נחלש עד שנעלם ונאלם בתוך לבו שלו. אברהם הזועם הדורש מאלוהים שלא לספות צדיק עם רשע, מגרש את בנו בכורו תמורת ההבטחה ששלומו לא יפגע.

אחרי שראה את העשן מיתמר מעל בקעת סדום, ואחרי ששמע כיצד אלוהים מצדד בשרה הדורשת לגרש את בן האמה – מה הפלא שלא הזדעק כנגד הדרישה לעקוב את הבן השני.

את פרשת "וירא" – אחת מן הפרשות המכוננות של המחשבה היהודית הדתית לדורותיה – ואחת מהפרשות שהעניקו לנו את הסיפורים המכוננים של המסורת היהודית – ניתן לקרוא גם כתזכורת לעובדה שמציאות החיים נוטה לשחוק את יכולתנו לדרוש צדק ולהתייצב למול הכוח. כל כישלון מפחית אצלנו את היכולת לחזור ולהתייצב למען הדברים שאנו מאמינים בהם; כל אכזבה מעצימה את החשש לשוב ולהתעמת.

החתירה לצדק, מלמדת התורה, מחייבת אותנו לשים לב לאותה השחיקה ולהבין שיש לטפח פעם אחר פעם את אותה היכולת להתעקש על הצודק והראוי.

בימים בהם נבחרי ציבור מדברים על חוקי נאמנות בתרבות, בתקופה בה כל קול של ביקורת מוצדק כחוסר אמונה וכבגידה, בימים בהם הערעור, השאלה, דעת המיעוט והטלת הספק נתפסים כסטייה מן הדרך -–ראוי לשאול את עצמנו איך נשמר בקרבנו את תעוזתו של אלוהים המשקף לסדום כדי שלא נאבד את הקול למול מעשה העקידה.

פרשת בראשית: נרטיב של שיוויון

ושוב מתחילים מבראשית…

למרות שפסוקי הפתיחה של הפרשה הראשונה בתורה נקראו כבר בבוקר שמחת תורה וגם בבוקר יום חמישי האחרון, יש משהו מיוחד בשבת הזו, הפותחת את מחזור הקריאה השנתי בפרשות השבוע. במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות מנהגים חגיגיים לשבת הזו הממשיכים את האווירה המיוחדת של שמחת תורה ומביאים אותה גם אל תוך השבת.

אחד המנהגים הוא שדווקא חתן או כלת תורה שחתמו את הקריאה בחומש דברים לפני ימים אחדים עולים לתורה גם בשבת בראשית, על מנת להדגיש בקולם את הרצף הבלתי נקטע של קריאת התורה ולימודה.

כיאה לפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית עמוסה בעלילות ובגיבורים. העיקרית שבעלילות היא כמובן סיפור בריאתו של העולם, וליתר דיוק – סיפורי בריאתו של העולם, וזאת מכיוון שהפרשה מציגה למעשה שנים וחצי סיפורי בריאה. שני הראשונים המוכרים לכל ילד – ששת ימי הבריאה והשבת, וסיפור בריאת האדם בגן עדן, חטא עץ הדעת והגירוש מן הגן. סיפור בריאה שלישי ותמציתי, מעין סיפור "על רגל אחת", מופיע בתחילתה של רשימת היוחסין של משפחת אדם וחווה החותמת את הפרשה. בין שני סיפורי הבריאה המרכזיים הבדלים רבים. כך לדוגמה, בסיפור הראשון, בריאתו של האדם חותמת את מעשה הבריאה, בעוד שבסיפור הבריאה השני – בו מככב גן העדן – נברא האדם ראשון מבין כל היצורים החיים.

בין הסיפורים קיימים הבדלים רבים נוספים, אך דומה שההבדל המשמעותי ביותר, ואולי גם האקטואלי ביותר לימינו, נוגע למקומה של האישה בסיפור הבריאה.

התיאור בסיפור הבריאה הראשון ברור ופשוט להבנה –  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָ ם (בראשית א כז) – הזכר והנקבה נבראו יחד; שניהם נבראו בצלם האלוהים, ושניהם קרויים אדם. סיפור הבריאה השני ברור ופשוט לא פחות. הזכר נברא ראשון, והנקבה נברא מצלעו ובצלמו על מנת להיות עזר כנגדו – "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ … וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה… וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם ב יט-כג).

אם לא די בכך, הרי שחטא עץ הדעת מוביל להגדרה נוספת וברורה של המדרג בין הזכר והנקבה:  "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (שם ג טז).

שני סיפורי בריאה. בשניהם האדם הוא נזר הבריאה. באחד ניתן מעמד בכורה זה לזכר ולנקבה יחד ולחוד. בשני – לזכר בלבד.

כל הקורא בתורה וביתר ספרי המקרא וכל המכיר את תולדותיה של המסורת היהודית יודע עד כמה דומיננטי ומרכזי בהם המסר הפטריארכלי – זה המשקף והמבטא את מסריו המגדריים של סיפור הבריאה השני, ולצערנו גם את המציאות האנושית ברוב תקופותיה, ובמידה לא מבוטלת גם בימינו. דווקא על רקע אופיו הפטריארכלי המובהק של ספר הספרים ושל המסורת היהודית, מתחדדת החשיבות של פרשת בראשית המציגה נרטיב בריאה אחר, שמסריו המגדריים הפוכים לחלוטין, ואף מעניקה לו את הקדימות והבכורה בסדר הצגתם של הדברים.

העיון בסיפור הבריאה הקטן, הפותח את רשימת היוחסין של המשפחה הראשונה לקראת סוף הפרשה, מחדד את החשיבות הזו של פרשת בראשית. לאחר הצגתם של שני הסיפורים ושני הנרטיבים המגדריים, בוחרת התורה לחזור על הנרטיב המגדרי הראשון – זה המציג את בריאתם המשותפת של הזכר והנקבה – "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (שם ה א).

סיפור בריאה תמציתי זה יוצר אם כן מעין "סנדביץ'" עלילתי ונרטיבי. תחילתה של הפרשה בסיפור בריאה שוויוני ובכך גם היא נחתמת. בתווך – סיפור פטריארכלי, המציג את העליונות הגברית כחלק מסדריו הראשונים של העולם.

מבט מפוכח על תולדותיה של האנושות בעידן המודרני מלמד כי אחת מהמהפכות הגדולות ביותר בעידן זה, אם לא הגדולה ביותר, היא מהפכת מעמדה של האישה. אותו הפיכחון, ובמיוחד לנוכח המתרחש ממש בימים אלו במדינה המתיימרת להוביל את העולם החופשי, מלמד גם כי הדרך להשגת שיוויון מגדרי מלא עודנה רבה וזרועת מכשולים ונסיגות.

טרילוגיית סיפורי הבריאה של פרשת בראשית צריכה בהקשר זה להיות מעין משקפים בעדם אנו מסתכלים על המציאות שלנו – כיצד ראויים היו הדברים להיות מלכתחילה; כיצד הם התפתחו בפועל באלפי השנים האחרונות; ולאן אנו צריכים להביא אותם במאמץ ארוך ומתמשך.

פרשת בראשית מניחה בפנינו שני נרטיבים מגדריים, כאילו מסבירה לנו שהדברים יכולים להיות גם כך וגם כך. הבחירה היא בידינו. השאלה מי שמשני הסיפורים יתאר את המציאות האנושית במאה ה-21 תוכרע על ידי המחויבות שלנו להתעקש ולהיאבק על הנרטיב השיוויוני – זה המלמד אותנו בסיומו של הפרק הראשון בתורה – בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

פרשת "ניצבים": האויבת הגדולה של חשבון הנפש

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" –  סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק:

"הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח)

מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכל, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהייתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה עניין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה.

ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן:

"עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א))

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להמחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קידשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני.

אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים".

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" – סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח). מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכול, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל-"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהיתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה ענין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה. ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן: "עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א)).

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להימחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קדשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני. אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים". חשבון הנפש, המהלך הגדול של התשובה, ובדק הבית יכולים להתקיים רק במקום שבו יש גם "נקודות של ספק". האמת המוחלטת והגורפת, שאין בה אפילו סדק צר לספק כל שהוא – היא האויבת הגדולה ביותר של חשבון הנפש. אם התורה הציבה נקודות מעל אחדים מפסוקיה כדי לאותת שיש כאן מקום לספק קל – על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים לעשות זאת – להציב פה ושם גם נקודות של סימני שאלה מעל לאמונות, לדעות ולמחשבות שלנו.

עלינו לעשות זאת לא על מנת להטיל ספק לשם ספק, ולא על מנת לפרום כל אמונה או דעה, אלא מתוך הבנה שהטלת ספק לפרקים, נכונות לחשוב על טיעוניו של הצד השני, וניסיון לרדת לסוף דעתה של העמדה הנגדית – כל אלה חייבים להיות חלק מהאמת שלנו.

הלוואי שנדע בשנה הקרובה לזרוע בין סימני הקריאה שלנו גם כמה סימני שאלה.

שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה.