קטגוריה: פרשת השבוע

ושוב מתחילים מבראשית…

למרות שפסוקי הפתיחה של הפרשה הראשונה בתורה נקראו כבר בבוקר שמחת תורה וגם בבוקר יום חמישי האחרון, יש משהו מיוחד בשבת הזו, הפותחת את מחזור הקריאה השנתי בפרשות השבוע. במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות מנהגים חגיגיים לשבת הזו הממשיכים את האווירה המיוחדת של שמחת תורה ומביאים אותה גם אל תוך השבת.

אחד המנהגים הוא שדווקא חתן או כלת תורה שחתמו את הקריאה בחומש דברים לפני ימים אחדים עולים לתורה גם בשבת בראשית, על מנת להדגיש בקולם את הרצף הבלתי נקטע של קריאת התורה ולימודה.

כיאה לפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית עמוסה בעלילות ובגיבורים. העיקרית שבעלילות היא כמובן סיפור בריאתו של העולם, וליתר דיוק – סיפורי בריאתו של העולם, וזאת מכיוון שהפרשה מציגה למעשה שנים וחצי סיפורי בריאה. שני הראשונים המוכרים לכל ילד – ששת ימי הבריאה והשבת, וסיפור בריאת האדם בגן עדן, חטא עץ הדעת והגירוש מן הגן. סיפור בריאה שלישי ותמציתי, מעין סיפור "על רגל אחת", מופיע בתחילתה של רשימת היוחסין של משפחת אדם וחווה החותמת את הפרשה. בין שני סיפורי הבריאה המרכזיים הבדלים רבים. כך לדוגמה, בסיפור הראשון, בריאתו של האדם חותמת את מעשה הבריאה, בעוד שבסיפור הבריאה השני – בו מככב גן העדן – נברא האדם ראשון מבין כל היצורים החיים.

בין הסיפורים קיימים הבדלים רבים נוספים, אך דומה שההבדל המשמעותי ביותר, ואולי גם האקטואלי ביותר לימינו, נוגע למקומה של האישה בסיפור הבריאה.

התיאור בסיפור הבריאה הראשון ברור ופשוט להבנה –  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָ ם (בראשית א כז) – הזכר והנקבה נבראו יחד; שניהם נבראו בצלם האלוהים, ושניהם קרויים אדם. סיפור הבריאה השני ברור ופשוט לא פחות. הזכר נברא ראשון, והנקבה נברא מצלעו ובצלמו על מנת להיות עזר כנגדו – "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ … וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה… וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם ב יט-כג).

אם לא די בכך, הרי שחטא עץ הדעת מוביל להגדרה נוספת וברורה של המדרג בין הזכר והנקבה:  "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (שם ג טז).

שני סיפורי בריאה. בשניהם האדם הוא נזר הבריאה. באחד ניתן מעמד בכורה זה לזכר ולנקבה יחד ולחוד. בשני – לזכר בלבד.

כל הקורא בתורה וביתר ספרי המקרא וכל המכיר את תולדותיה של המסורת היהודית יודע עד כמה דומיננטי ומרכזי בהם המסר הפטריארכלי – זה המשקף והמבטא את מסריו המגדריים של סיפור הבריאה השני, ולצערנו גם את המציאות האנושית ברוב תקופותיה, ובמידה לא מבוטלת גם בימינו. דווקא על רקע אופיו הפטריארכלי המובהק של ספר הספרים ושל המסורת היהודית, מתחדדת החשיבות של פרשת בראשית המציגה נרטיב בריאה אחר, שמסריו המגדריים הפוכים לחלוטין, ואף מעניקה לו את הקדימות והבכורה בסדר הצגתם של הדברים.

העיון בסיפור הבריאה הקטן, הפותח את רשימת היוחסין של המשפחה הראשונה לקראת סוף הפרשה, מחדד את החשיבות הזו של פרשת בראשית. לאחר הצגתם של שני הסיפורים ושני הנרטיבים המגדריים, בוחרת התורה לחזור על הנרטיב המגדרי הראשון – זה המציג את בריאתם המשותפת של הזכר והנקבה – "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (שם ה א).

סיפור בריאה תמציתי זה יוצר אם כן מעין "סנדביץ'" עלילתי ונרטיבי. תחילתה של הפרשה בסיפור בריאה שוויוני ובכך גם היא נחתמת. בתווך – סיפור פטריארכלי, המציג את העליונות הגברית כחלק מסדריו הראשונים של העולם.

מבט מפוכח על תולדותיה של האנושות בעידן המודרני מלמד כי אחת מהמהפכות הגדולות ביותר בעידן זה, אם לא הגדולה ביותר, היא מהפכת מעמדה של האישה. אותו הפיכחון, ובמיוחד לנוכח המתרחש ממש בימים אלו במדינה המתיימרת להוביל את העולם החופשי, מלמד גם כי הדרך להשגת שיוויון מגדרי מלא עודנה רבה וזרועת מכשולים ונסיגות.

טרילוגיית סיפורי הבריאה של פרשת בראשית צריכה בהקשר זה להיות מעין משקפים בעדם אנו מסתכלים על המציאות שלנו – כיצד ראויים היו הדברים להיות מלכתחילה; כיצד הם התפתחו בפועל באלפי השנים האחרונות; ולאן אנו צריכים להביא אותם במאמץ ארוך ומתמשך.

פרשת בראשית מניחה בפנינו שני נרטיבים מגדריים, כאילו מסבירה לנו שהדברים יכולים להיות גם כך וגם כך. הבחירה היא בידינו. השאלה מי שמשני הסיפורים יתאר את המציאות האנושית במאה ה-21 תוכרע על ידי המחויבות שלנו להתעקש ולהיאבק על הנרטיב השיוויוני – זה המלמד אותנו בסיומו של הפרק הראשון בתורה – בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" –  סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק:

"הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח)

מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכל, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהייתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה עניין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה.

ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן:

"עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א))

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להמחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קידשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני.

אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים".

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" – סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח). מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכול, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל-"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהיתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה ענין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה. ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן: "עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א)).

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להימחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קדשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני. אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים". חשבון הנפש, המהלך הגדול של התשובה, ובדק הבית יכולים להתקיים רק במקום שבו יש גם "נקודות של ספק". האמת המוחלטת והגורפת, שאין בה אפילו סדק צר לספק כל שהוא – היא האויבת הגדולה ביותר של חשבון הנפש. אם התורה הציבה נקודות מעל אחדים מפסוקיה כדי לאותת שיש כאן מקום לספק קל – על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים לעשות זאת – להציב פה ושם גם נקודות של סימני שאלה מעל לאמונות, לדעות ולמחשבות שלנו.

עלינו לעשות זאת לא על מנת להטיל ספק לשם ספק, ולא על מנת לפרום כל אמונה או דעה, אלא מתוך הבנה שהטלת ספק לפרקים, נכונות לחשוב על טיעוניו של הצד השני, וניסיון לרדת לסוף דעתה של העמדה הנגדית – כל אלה חייבים להיות חלק מהאמת שלנו.

הלוואי שנדע בשנה הקרובה לזרוע בין סימני הקריאה שלנו גם כמה סימני שאלה.

שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה.

רוב פסוקיה של פרשת "כי תבוא" מוקדשים להוראתו של משה לקיים מעמד של חידוש הברית עם הכניסה לארץ, מעל פסגות הר גריזים והר עיבל, ולדברי הברכות והקללות שהוא מנבא לעם, באם ישמרו את מצוות התורה או באם יפרו אותן, בהתאמה. עם זאת, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים עדhין להצגתן של המצוות המעשיות, וליתר דיוק להצגתן של מצוות הבאת הביכורים ומצוות מעשר עני.

מצוות הביכורים קובעת כי על החקלאי להביא את ראשית פרי אדמתו אל המקדש כאות של הכרת תודה וללוות את הנפת הטנא בהצהרה קצרה המתמצת את קורות העם מצאתו מארץ מצרים ועד כניסתו לארץ המובטחת (פסוקי "ארמי אובד אבי" המוכרים לנו מהגדת הפסח). מצוות מעשר עני, קובעת כי בכל שנה שלישית על החקלאי להפריש מעשר מיוחד הניתן לנזקקי המקום:

"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו יב)

מצווה זו, שהיא חלק מהמערכת הרחבה של המצוות הסוציאליות, נזכרת במקום נוסף בספר דברים – פרשת "ראה", שנקראה ונלמדה לפני שבועות מספר. שם מופיעה המצווה מיד לאחר מצוות "מעשר שני" הקובעת כי על החקלאי לקחת מעשר מיבולו (או את פדיונו בכסף), לעלות אתו למקום אשר יבחר בו האלוהים – קרי, מרכזה הדתי והלאומי של האומה – ולקיים בו את הציווי

"ואָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶך" (דברים יד כו)

על יסוד הציוויים האלה בפרשות "ראה" ו"כי תבוא" ועל יסוד הציווי בפרשת "קרח", גיבשה ההלכה היהודית העתיקה את מערכת המיסוי הקדומה. החקלאי העברי הפריש תרומה (בגודל לא קבוע) לכוהנים. לאחר מכן העביר מעשר מיבולו ללוויים. מן היבול שנותר הופרש מעשר נוסף. בשנה השלישית והשישית בכל מחזור שמיטה ניתן מעשר זה לעניים במקום מושבו של החקלאי. ביתר השנים – נאכל המעשר בירושלים על ידי החקלאי ובני ביתו שעלו לחגוג בה. בשנה השביעית – שנת השמיטה החותמת את המחזור – נחשב כל היבול להפקר בעבור כל אדם, וממילא אין בו חובת מעשרות.

העיון בשני מופעיה של מצות מעשר עני, בפרשת "ראה" ובפרשת "כי תבוא", מעלה עניין מעורר מחשבה. בשתי הפרשות מפורטת המצווה לאחר מצווה אחרת הקשורה בממד הלאומי. בפרשת "ראה" – לאחר מצוות מעשר שני המורה לחקלאי העברי לעלות לירושלים ולחגוג בה; בפרשת "כי תבוא" – לאחר מצוות הביכורים, שגם לשם קיומה נקרא החקלאי לעלות לירושלים ולהצהיר בה על היותו חלק מהאומה הנושאת סיפור משותף וגורל משותף.

במובן זה שתי הפרשות שעוסקות ב"מעשר עני" יוצרות צמד של מצוות. האחת עוסקת בחיבורו של היחיד לאומה ולסיפורה; השנייה עוסקת ביכולתו של היחיד לראות את זולתו, להכיר בצרותיו ולהושיט לו עזרה. בעזרת שני הצמדים האלה מאותתת לנו התורה על הצורך  לאחוז בזה וגם בזה, או ליתר דיוק – להיזהר מלמצוא עצמנו מתייצבים בקוטב אחד בלבד.

אין ספק כי אחת ממגמותיה המרכזיות של המסורת היהודית לדורותיה על מצוותיה ומנהגיה היא לחבר את האדם למעגל הרחב של העם, סיפוריו ומאוויו. אחד מהמבחנים הגדולים של המהלך הזה הוא האם הוא מעצים גם את יכולתו של היחיד לראות את האדם הבודד הניצב מולו – לרבות הגר והזר – או שמא הוא מסייע לו דווקא להתעלם ממנו בחסות "הסיפור הגדול". הופעתה של מצוות מעשר עני אחרי שתי המצוות,המבקשות לחבר את היחיד אל הקולקטיב הלאומי וסמליו, היא תמרור אזהרה ותזכורת לאיזון הנדרש.

כמה סמלי ומתבקש הדבר לקרוא את פרשת הביכורים ואת פרשת מעשר עני, בסיומו של קיץ שעמד בסימן השיח על "הלאום".  בהרבה מובנים – חוק הלאום שאושר בתרועה גדולה, מבלי שנכללת בו המלה "שיוויון", משול לעקירתה של מצוות מעשר עני מהפרשה והסתפקות רק במצוות הביכורים.

הלוואי וברוח חודש אלול נדע כיצד לתקן את המעוות.

מידי שנה נקראת פרשת "ואתחנן" – הפרשה שבמרכזה החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל" – בשבת שאחרי תשעה באב. שבת זו גם מכונה "שבת נחמו" על שם המילה הפותחת את ההפטרה מתוך נבואותיו של ישעיהו השני. נבואות אלו ימשיכו ללוות אותנו גם בשש השבתות הבאות עד לסיומה של השנה העברית.

יחד עם השבת שלנו הן יוצרות את הרצף של שבע שבתות הנחמה הבאות לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב.

עבר, עברה, מעבר ועיבור

בפסוקיה הראשונים של הפרשה – בה ממשיך משה את הרצת קורותיו של העם מעת שיצא ממצרים – מתאר משה את תחינתו ל-יי' שיאפשר לו להיכנס לארץ המובטחת:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר…  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן". בהמשך מתאר משה כיצד יי' הגיב לתחנוניו בכעס: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

משה מקבל הוראה ברורה מאלוהים המבהירה כי הגיע העת להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

עיון פשוט בפסוקים מגלה כי השורש ע.ב.ר חוזר בכל אחד מן הפסוקים. ברוב הפסוקים נגזר מן השורש עניין המעבר אל הארץ המובטחת. פעם אחת נגזר מן השורש הפועל המתאר את כעסו של האלהים, מלשון עברה: "ויתעבר יי בי למענכם…".

כפל השימושים בשורש ע.ב.ר מזמין קריאה היוצרת קשר בין עברתו (כעסו) של אלוהים לבין עניין המעבר. קריאה זו מתחדדת עוד יותר לנוכח המלים הנוספות הנגזרות מן השורש הזה. עבר במובן של מה שהיה וחלף, והמילה "עובר" שהתחדשה בלשון המשנה וקשורה כמובן למה שעוד עתיד להיוולד ולבוא אל העולם. מן הצד האחד קשור השורש במה שהיה. בכלל זה גם הוראתו הקשורה בכעס, שהרי אנו כועסים על דבר מה שאירע בעבר בניגוד לרצוננו. מן הצד השני נגזרות מן השורש מלים המציינות מעבר אל מצב או מקום חדש או לידתה של מציאות חדשה ומקווה.

בסיומו של שבוע מורכב של כעס ותסכול בלב מי שחרד לחוסנה הדמוקרטי וההומאני של מדינת העם היהודי ושל מחאה ציבורית הולכת ומתגברת שיש בה גם רוח של התעוררות ותקווה, ראוי לחשוב על פסוקיה הראשונים של פרשת ואתחנן היוצרים קשר בין עבר לבין עתיד, בין כעס לבין מעבר ותנועה קדימה, בין העברה והזעם למצב העוברי שממתין עדיין ללידתו ולמימושו.

אלוהים אינו רק מתעבר (כועס) על משה אלא הוא גם מורה לו להעניק את העוצמה הנדרשת ליהושע על מנת להעביר את העם אל תוך הארץ הטובה. ההעברה והכעס כשלעצמם אינם מספיקים גם אם הם מוצדקים. האתגר הגדול הוא לתרגם את העברה והכעס לעיבורה של מציאות ראויה יותר, ולמעבר אל אותה המציאות. זוהי המשמעות העמוקה של הנחמה – לא השקטתו של הכעס, אלא יצירתה של מציאות מתוקנת ההופכת את הכעס למיותר ולא נחוץ.

הרבה סיבות יש לנו להתעבר בגינן בשבועות האחרונים. הבה נתנחם ונמצא את הכוח להעביר את החברה הישראלית למצב עניינים ודברים אחר.

פרשות "מטות" ו"מסעי", החותמות את חומש במדבר, נקראות השנה יחד באותה שבת – השנייה לשבתות בין המצרים. שתי הפרשות מתארות את השלבים האחרונים במסעם של בני ישראל אל עבר הארץ המובטחת, כאשר פרשת מסעי מציגה גם סיכום מפורט של תחנות המסע הארוך בן הארבעים שנים. לאחר פירוט תחנות המסע עוברת הפרשה האחרונה של חומש במדבר לתיאור גבולותיה של הארץ, לפירוט שמות הנשיאים אשר יובילו את השבטים אל תוך הארץ ולתיאורם של שני סוגי ערים בעלי מעמד מיוחד בתוך נחלות השבטים: ערי הלוויים וערי המקלט, המיועדות לכל מי שהרג את רעהו בשגגה וראוי למקלט מפני נקמת הדם.

פסוקיה האחרונים של פרשת מסעי ושל החומש כולו מחזירים אותנו לפרשת "בנות צלפחד". בפרשת פנחס, שנקראה בשבת הקודמת, הוצג סיפורן של חמש האחיות שפנו למשה בדרישה לרשת את אביהן בהיעדר בן יורש. דרישתן הביאה לקביעת הלכה לפיה בהיעדר בן הבנות יורשות את רכוש אביהן, ובנות צלפחד הפכו לדורות לסמל של עוצמה והעצמה נשית.

פרשת "מסעי" מתארת לנו את חלקה השני של העלילה. לקראת הכניסה לארץ, טוענים ראשי שבט מנשה, שאליו השתייכה משפחת צלפחד, שההלכה החדשה עלולה לגרוע מנחלת השבט במידה שהבנות תינשאנה לגברים משבטים אחרים. במענה לטענתם נקבע סייג להלכת בנות צלפחד המחייבת נשים היורשות את אביהן להינשא לבני שבטם.

באופן מעניין מסורת חז"ל, המפורטת במסכת תענית בתלמודים, סירבה להותיר את העלילה כפי שסיכמה אותה פרשת "מסעי". לשיטת החכמים הלכת הנישואין לבני השבט בוטלה בשלב מסוים על מנת להבטיח שהשבטים יוכלו להינשא זה בזה. היום בו בוטל האיסור היה יום ט"ו באב, וביטולה של מגבלת הנישואין נחשב לאחת מחמש הסיבות שיום זה נקבע כחג וכמועד המוקדש לחגיגות שידוכין ואירוסין.

התירוץ ששימש לביטול האיסור היה הקביעה לפיה האיסור חל רק בדור של ההתנחלות בארץ ולשנים בהן חולקו הנחלות לשבטים ולמשפחות לראשונה.

עלילת בנות צלפחד, על חלקיה המקראיים ועל התוספת של חז"ל, היא תזכורת טובה לקצב ההתקדמות של מאמצים חברתיים רבים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה, ואז שוב מחדשים את המסע. היבט נוסף שניתן למצוא בעלילה הוא המתח הטבעי הקיים בין חידוש לבין מסורת; בין התכנסות לבין פתיחות; בין בדלנות לבין הכלה; בין שמירה קפדנית על ייחודיות לבין מציאת מכנים משותפים.

דרישתן של בנות צלפחד יכולה להיחשב כתביעה להתחדשות ולפתיחות; ההלכה לפיה עליהן להינשא לבני שבטן ראויה להתפרש כרצון לשמור על ייחודה של קבוצת השייכות, על מעמדה ועל האינטרסים החשובים לה; הדרך בה מתארים חז"ל את ביטולה של ההלכה מסמלת את הרצון להעניק בסיומו של מהלך את הבכורה לגישה המעודדת חיבור, קשר, פתיחות והכלה.

בסיומו של שבוע סוער של ויכוח ציבורי על חוק הלאום, ראוי להכיר בכך שהמסורת היהודית מכילה את המתח שבין ייחודיות לאוניברסליות ובין התכנסות לפתיחות. הניסיון לאחוז באחת מהגישות באופן בלעדי אינה עולה בקנה אחד עם המסורת שלנו ועם הלקח שהיא מבקשת להנחיל לנו.

כך נראית שנאת חינם

גם השבת הזו אנו מקדישים את קריאת ההפטרה לעניינם של ימי בין המצרים. ההפטרה השנייה של "תלתא דפורענותא" (שלוש הפטרות הפורענות) לקוחה מנבואתו של ירמיהו נביא החורבן. בתוך ההפטרה אנו מוצאים את הפסוק:

"גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה" (ירמיהו ב')

אחד מהאותות הברורים להתקרבותו של אסון הוא הרגע בו הכתובת נמצאת על הקיר, והרמזים אינם מסתתרים עוד במחתרת. אנחנו לא נדרשים לאגדות החורבן על שנאת החינם ולא לדברי הנביאים על הסימנים המעידים. די להעיף מבט לסידור השרוף של נשות הכותל, שהגיעו בערב השבת להתפלל את תפילת ראש החודש בכותל על מנת להבין שאין מקום לשאננות.

התלמוד מספר כי ארבעים שנים לפני חורבן הבית נפתחו ונטרקו דלתותיו מאליהן. הצתת האש בסידור התפילה משולה לאותה טריקת דלת רועמת שנשמעה בהיכל – אך איש לא שעה לה.

האם נדע להפיק את הלקח?  לקרוא את הכתובת שעל הקיר? האם נזכור שהלקח החשוב ביותר מחורבנה של ירושלים הוא לא לתת לקנאים לנהל את העיר?!?

שבת שלום וחודש של נחמה ותקווה.

פרשת "בלק" מגוללת כמעט לכל אורכה את סיפורו של בלעם הנביא הנשכר על ידי בלק מלך מואב לקלל את בני ישראל, הניצבים בגבול מואב במסעם אל ארץ כנען. בלעם נשכר לקלל אך הפרשה מתארת כיצד ארבע פעמים הוא מברך את בני ישראל וחוזה להם עתיד של עוצמה ובhטחון. ברכותיו של בלעם, נביא אומות העולם, זכו שתוענק להן תזכורת יומית בבתי הכנסת, באמצעות הפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כד ה), הנאמר בעת הכנסה להיכל התפילה בשעת הבוקר.

באמצעה של הפרשה, בין תיאור המפגש בין זקני מואב ומדין הבאים לחלות את פניו של בלעם לביו תיאור מעשיו בארץ מואב, מופיע סיפור האתון בלעם. האתון עליה רוכב בלעם רואה את מלאך יי' ניצב על אם הדרך וחרבו שלופה בידו. בלעם אינו רואה את המלאך ולכן כאשר האתון סוטה שלוש פעמים מן הדרך ולוחצת את רגל בעליה אל קיר אבנים הניצב לצדה הוא מכה בה. שני עשי פלא מתרחשים. ראשית – האתון פותחת את פיה ונוזפת בבלעם על אלימותו כלפיה. לאחר מכן נפקחות עיניו של בלעם והוא רואה את מלאך יי' המוכיחו על הכאת האתון ומזהירו להשמיע אך ורק את הדברים שימסרו לו על ידי אלוהים.

פרשנים שונים במרוצת הדורות תהו על פשר סיפור האתון, שיש בו לא מעט הומור ואתנחתא קומית, אך אין בו כדי להוסיף לעלילה העיקרית פרט חשוב כלשהו. ההיתר ללכת עם זקני מואב ניתן לבלעם על ידי האלוהים קודם לכן וכך גם ההוראה החד משמעית שלא לשאת דברים מלבד אלו אשר יימסרו לו בנבואה. ההסבר המוביל העולה מדברי הפרשנים הוא שסיפור האתון מציג את בלעם בעיוורונו ובשגגתו. הנביא הגדול שאלוהים נגלה אליו לכל אורכה של הפרשה נכשל לראות את אשר רואה אתונו ונכשל לפרש את מעשיה; סיפורה של האתון – על פי קו פרשנות זה – נועד להדגיש כי כל יכולותיו של בלעם אינן באות לו מכוח כשרונו וגדולתו, אלא אך ורק מעצם היותו שליח המביא את דברו של האל.

פרשנות אפשרית אחרת – שיש בה מידה גדושה של רלוונטיות לימינו – מתעמקת בפרטיו של סיפור האתון ועומדת על עושר הדיאלוג שיש בין בלעם לבין האתון, המתלוננת על יחסו של אדוניה. בדיאלוג זה, כמו גם בחילופי הדברים עם המלאך, נכללים דברי תוכחה, הבעת צער, כעס ופייסנות, בירור של העובדות, לקיחת אחריות והכאה על חטא. שתי השיחות הללו עומדות בניגוד גמור להיעדר המוחלט של כל שיח בין מואב לבין ישראל וגם להעדר העומק בשיח בין בלעם לבין בלק מלך מואב, המתאכזב פעם אחר פעם מברכותיו של בלעם לישראל.

עניין זה מובלט גם על ידי יצירת הניגוד שבין חוש הראיה וחוש השמיעה בסיפור הכללי ובתוך סיפורה של האתון. פחדם של בלק ובני עמו מתעורר מעצם המראה של בני ישראל היושבים למרגלות הרי מואב. פעם אחר פעם מציע בלק לבלעם לשנות את זווית התצפית שלו על מחנה בני ישראל, ומתוך שכך אולי ייצאו מפיו דברי קללה ולא ברכה. זווית הראייה משתנה אך אין בצדה כל שיח וחתירה לדיאלוג.

בניגוד לאמירה העממית: "טוב מראה עיניים ממשמע אזניים"; סיפורה של האתון מציע כי במקום שבו אין שיחה, והאוזן לא שומעת את הצד השני – מראה העיניים וההתרשמות הראשונית יכולים לתעתע, להעצים פחדים ולהוליך שולל. הדיאלוג בין בלעם והאתון, כמו גם השיחה בין בלעם למלאך, הופכים מצבים של כעס, הפגנת כוח ואלימות למצבים של הבנה ורעית הדברים לעומקם. יש בהם כדי להעיד על האטימות המאפיינת את שנאתם של בני מואב כלפי בני ישראל ואת פחדם העמוק מהם.

הדיאלוג שניהל משה עם בני אדום בפרשה הקודם לא צלח אמנם והם מנעו מבני ישראל לעבור בארצם; אך מי יודע מה הייתה יכולה להיות תוצאתו של השיח שלא התקיים בין בני מואב לבני ישאל על אודות מעבר האחרונים דרך ארצם.

פרשת "בלק" העניקה לשפה העברית את הביטוי: "ותפתח האתון את פיה". מבט חטוף על הנעשה בחברה הישראלית וקריאה קצת יותר עמוקה בסיפורה של האתון המדברת מלמדים שהפרשה מעניקה לנו את הלקח של פתיחת הפה והאוזן גם יחד. במקום בו לא מסתפקים במה שהעין כביכול רואה וישנו ניסיון אמיתי לשמוע את שיש לזולת לומר, הקללות אכן יכולות להפוך לברכות. זה אולי פשר המאמר של הפרק החמישי במסכת אבות, שייקרא בשעות אחר הצהרים של השבת הזו, לפיו פי האתון הפלאי נברא ביום השישי לבריאה בין השמשות, יחד עם הדברים הנוספים שאירעו בהם ובעזרתם נס ודבר פלא במרוצת הדורות.

רגע לפני שמעשה הבריאה נשלם, נברא פיה של האתון – סמל לתפקידם של המלים, של הדיבור ושל השיחה.

שבת שלום וחופשת קיץ בטוחה ושמחה.

מתה מרים נסתלקה הבאר – מתה מרים נסתלק הדיבור

פרשת "חקת" פותחת במצוות "פרה אדומה" (הקובעת את דרך היטהרותו של האדם מטומאת המת) וממשיכה בשורה ארוכה של התרחשויות: מותה של מרים, פרשת הוצאת המים מן הסלע, שבגינה נגזר על משה ואהרון שלא יכנסו לארץ, סירובם של בני אדום לאפשר לבני ישראל לעבור בארצם, מותו של אהרון, פרשת נחש הנחושת, ומלחמות ישראל עם הכנעני, האמורי ויושבי הבשן. למרות שהתורה כדרכה אינה מפרטת את רגשותיהם של הגיבורים, קל לדמיין את תחושותיו של משה, המסיים את הפרשה ללא שני אחיו הבוגרים אהרון ומרים.

בעלי המדרש והאגדה, כדרכם, ביקשו לקשור בין ההתרחשויות השונות באמצעות השלמת פרטי הסיפור. במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דף ט ע"א) ובמקורות מדרשיים נוספים מופיעה האגדה לפיה באר של מים חיים ליוותה את מרים לכל אורך חייה. עם מותה נסתלקה הבאר, ומכאן נולדה תלונתם החריפה של בני ישראל כלפי משה ואהרון על היעדר המים. תלונה זו היא  אשר הובילה לפרשת הסלע והכאתו ולגזירה על שני האחים המנהיגים שיסיימו את חייהם מחוץ לארץ המובטחת כאחותם.

קל לדמיין את קוצר רוחם של האחים האבלים על מות אחותם ולקשור את בחירתם להכות בסלע פעמים במקום לדבר אליו.

כישלונם של משה ואהרון

בדומה למהלך של חז"ל בעניינה של באר מרים, ניתן אולי להציע מהלך פרשני נוסף המבקש לחדור לעומקי כישלונם המנהיגותי של משה ואהרון. כשם שהמים היו לסמלה של מרים, כך גם ניתן להציע שהדיבור והמילה הנאמרת אפיינו אותה.

בניגוד למשה ולאהרון, שהיו אנשי מלים ואנשי מחוות לא מילוליות כאחד (ולדוגמה – הנפת המטה על היאור ועל הים, אותותיו של משה, מעשה העגל של אהרון וכו); הופעותיה המעטות של מרים עומדות כולן בסימנן של המלים הנאמרות: התייצבותה כנערה לפני בת פרעה והצעתה להביא את המינקת; שירתה עם הנשים אחרי חציית הים, וגם – דברי הביקורת שהשמיעה כלפי אחיה משה ובגינם נענשה בצרעת (דברים המיוחסים בעיקר לה על ידי התורה למרות שנאמרו יחד עם אהרון).

כשם שהמדרש מציע שפרשת המים מן הסלע החלה עם הסתלקותה של באר מרים, כך ניתן להציע שכישלונם של משה ואהרון החל עם הסתלקותו של הדיבור, של המילה הנאמרת של השיח.

תלונתם של בני ישראל לא הייתה הפעם הזו תלונת שווא, כפי שמתואר בתורה:

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה". בהתאם, לא ניכר כעס בתגובתו של אלוהים אלא רק מענה לתלונה המוצדקת: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"

בניגוד למתואר בפרשת "בשלח" בחומש שמות, משה ואהרון מצטווים לדבר אל הסלע ולא להכותו. הסתלקותו של הדיבור והבחירה במחווה הלא מילולית והכוחנית היא שורש חטאם של האחים. לא בכדי כאשר מזכיר אלוהים את החטא בשעת מותו של אהרון, בוחרת התורה במלים:

"עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ כד)

פסוקי הפרשה אינם מסתפקים בהמרת הדיבור בהנפת המטה על הסלע. בפסוקים המעטים המוקדשים לעניין מתואר גם שלב הביניים המוביל אל נטישת הדיבור. אהרון ומשה פונים אל העם במלים הנקראות בקלות כהתרסה או כדיבור כעוס:

"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (שם י)

הדרך אל אובדן הדיבור והשיח עובר דרך הפיכתם לקשים ונוקבים. קודם הרמת המטה על הסלע מגיעה הרמת הקול על העם; עוד בטרם נעלמות ונאלמות המלים והמטה מונף על האבן; המלים עצמן הופכות לאבנים. בפרשת "שלח לך" עונה העם לדברי יהושע וכלב ברגימת אבנים. בפרשת חקת אלו הם המנהיגים הבוחרים לעבור מן המלים למכות הניחתות על הסלע.

תחת שהמנהיגים ירוממו את השיח של העם ואת אמונו בכוחן של המלים, הם בעצמם מידרדרים אל שיח כוחני, המוביל לאחר מכן למעשה כוחני. במקום כזה – המנהיגות מאבדת את יכולתה להנהיג והופכת ממובילה לנגררת.

שנים של הידרדרות

הדגש שפרשת "חקת" שמה על הקשר שבין אובדן יכולת הדיבור, האימוץ של שיח כוחני ומתריס וההידרדרות אל מעשה שיש בו רק הפגנת כוח ואלימות חייב לעמוד לנגד עיניה של החברה הישראלית. השנים האחרונות הן שנים של הידרדרות השיח ושל הפיכתה של המילה הגסה, החריפה, המעליבה והבוטה לנורמת דיבור והכתיבה הרווחת בענייני השעה והציבור.

חטאם של משה ואהרון אינו חטא של אובדן האמונה באלוהים אלא של אובדן האמונה בכוחן של המלים שאינן משולות להנפת מקל או להכאה על סלע. מן השיעור הזה חלק לא זניח ממנהיגיו של הציבור הישראלי בוחרים להתעלם.

מה יש לתורה לומר על מנהיגותם קל למצוא בפרשה.