הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

"ויקהל" ו"פקודי": רגע של חסד ותהילה

The Tabernacle in the Wilderness; illustration from the 1890 Holman Bible

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", הנקראות יחד בשבת הזו, חותמות את חומש "שמות". בפסוקי הסיום של החומש מתואר כיצד חנך משה את המשכן ביומו הראשון של חודש ניסן, במלאת כמעט שנה לצאת בני ישראל מבית העבדים.

לרוב אורכו של ספר שמות מתוארים בני ישראל כסבילים וכחסרי יוזמה. הפעם היחידה בה עשו מעשה הולידה את עגל הזהב. פרשות ויקהל ופקודי מאזנות את התמונה ומציגות את בניינו של המשכן כמעשה של התגייסות המונים וכמפעל לאומי. ספר שמות נפתח בתיאור ערי המסכנות שבני ישראל בנו בכפייה בעבור המצרים ומסתיים בבניין המשכן. בפרשותיו הראשונות נאלץ משה לדרבן את העם ולדחוף אותו קדימה. בפרשת ויקהל הוא עוצר בעד העם מלהמשיך לתרום ולהתגייס למלאכת המשכן.

סיפור היציאה ממצרים והנדודים במדבר הוא בעיקרו רצף של כישלונות וטעויות של דור העבדים היוצא לחירות. פרשות השבוע שלנו מעניקות לדור הזה רגע של חסד ותהילה.

על כוחו של היחיד וכוחה של הקבוצה

אחד העניינים הצדים את העין בחלקה הראשון של פרשת "ויקהל" הוא המעבר התכוף מלשון רבים ללשון יחיד ולהפך בתיאור ההתגייסות לבניית המשכן:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ … וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז … וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה … וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה… וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם … כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה … הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיי " (שמות לה כא – כט)

עניין זה בא לידי ביטוי גם בפסוקים הבאים בפרשה, המציגים את בצלאל בן אורי ואת עוזרו אהליאב בן אחיסמך כמובילי המפעל וכבעלי החוכמה, התבונה והדעת הנדרשים למלאכה – אך באותה העת מדגישים כי הם היו חלק מקבוצה גדולה של אמנים ובעלי מלאכה שניחנו באותן התכונות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה… וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב … עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב… (שם לה ל – לו ב)

מעשה המשכן נשען על הירתמות כללית וגורפת של העם אבל גם על מעשיהם של יחידים. כוחה של הקבוצה לא טשטש את תפקידו של היחיד ואת תרומתו הסגולית; על אותו המשקל, מנהיגותם ותפקידם המרכזי של יחידים כדוגמת משה, בצלאל ואהליאב לא האפילה על התגייסותו של הציבור כולו. לרבות ריבוי הפרטים הטכניים של מלאכת המשכן וכליו, פרשות השבוע מצליחות להעביר את המסר בדבר דמותה של הקהילה הראויה. זו היודעת לפעול כקהל ובה בעת דואגת שלא יפקד מקומו של אף אדם.

רבים מהמפרשים שאלו מדוע נדרשה התורה להציג את התוכנית לבניית המשכן בפרשות "תרומה" ו"תצווה" ולשוב ולפרט בפרוטרוט את מעשה הקמתן בפרשות שלנו. התשובה טמונה אולי בכך ששתי הפרשות הראשונות מתמקדות במשה ובשיחתו עם אלוהים על אודות המשכן, ושתי הפרשות שלנו מזכירות ששנה אחרי היציאה מצרים מימושן של התוכניות והוצאתן מהכוח אל הפועל כבר דורשות יותר מאשר כוחו של אלוהים ומנהיגותו של משה, אלא את התגייסותו של העם ושל יחידיו.

מאות שנים אחרי ינסח הלל הזקן את הרעיון במילותיו הגדולות והפשוטות: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?".

על חירות ואחריות

השנה הזו אנחנו חותמים את חומש שמות בשבת האחרונה של חודש אדר, המכונה בשם "שבת החודש". בדומה לשבתות: "שקלים", "זכור" ו"פרה אדומה", גם בשבת הזו תצטרפנה לפרשות השבוע קריאה נוספת בתורה והפטרה מיוחדת. הקריאה תילקח מפרשת "בא" ועניינה ההכרזה על חודש ניסן כראש החודשים ומצוות הפסח. ההפטרה תקרא מתוך נבואתו של יחזקאל, החוזה בהיותו בגלות בבבל, את חידוש עבודת הקורבנות בחג הפסח וביתר המועדים ואת הכנת המקדש בראשית חודש ניסן לקראת החג המתקרב ובא.

שבת ה"חודש" היא למעשה השבת האחרונה של השנה המקראית. זו אשר מתחילה בניסן ומסתיימת באדר. בניגוד לשנה המתחילה בתשרי (שאומצה בסוף ימי הבית השני ובתקופת המשנה) השנה המקראית מקפלת בתוכה שחזור של המסע היהודי. ראשיתה ביציאה מבית העבדים וסיומה בגלות ובפיזור היהודים בין המדינות כמתואר במגילת אסתר.

בין פסח לפורים עוברת השנה המקראית מחג החירות לחג המסמל את עומק הישיבה בגולה, וחוזר חלילה. גם הקריאות המיוחדות של השבת מעבירות אותנו מבשורת השחרור מבית העבדים והיציאה למסע אל עבר הארץ המובטחת לחזון הנבואי של השיבה לאותה הארץ, לאחר שנשמטה מבין ידינו. רגע לפני חג החירות העתיק וחג החירות החדשה שבא לאחריו (יום העצמאות), מזכירים לנו חודש אדר המסתיים ושבת החודש לבל נראה את החירות הזו כמובנת מאליו.

מי שמבקש להבטיח אותה, חייב להזכיר לעצמו שהיא יכולה גם לחמוק מידיו.

כשקראתי את הפסוקים בפרשת "פקודי" המדברים על התקנת החושן ואבניו חשבתי על שירם של יענקל'ה רוטבליט והחצר האחורית "פרזות" הפותח באבני החושן הישראליות. רגע לפני חודש החירות והקמת המשכן הם אומרים את הדברים טוב ממני בהרבה:

***

מרחוק אפשר לראות

את אחלמה ואת כדכוד

אורות מנצנצים בחושך

והגבר באפוד

השמיע את מילות הקוד

הגענו אל אבני החושן

בין הים והנהר

הר ועמק וּמדבר

ארץ רחבת ידיים

חמוצי זיעה ודם

מן הקרב שטרם תם

המתים חייכו עדיין

אז אמרנו הודיה

על הנס שפה היה

הרודפים הפכו פנים לברוח

כחולמים היינו אז

עד לְבוא שלל חש בז

לעמוס כתפיים במלקוח

בין בזים לבוזזים

שם נפלו הנועזים

גם בארזים נפלה שלהבת

זה מקרה וזו שיטה

יד רוחצת אחותה

מנגבת באותה מגבת

אני מצדיע לדגל

ולכל חברי למסע

הביטו להיסטוריה בעיניים כי עשינו

מה ששום עם לא עשה

כנענים ויבוסים

מלפנינו בנסים

עזובת שדה ובית

במורד נעשקים

נסו בני הענקים

עד פליטים שם נעלמו מעין

אז בנינו את עוולות

והלכנו בִּגדולות

וגם גֶזל עיר ואם – מחורבותיה

שוב בנויה לתלפיות

כבשנים קדמוניות

בין שפלות לעמק אין שומע

איך פורחת הקריה

שמה קראנו אפליה

שם נישאת מראש הרי קיפוח

נידויים וחרמות

במישור דעות קדומות

שם בנינו את נזרע לרוח

אני מצדיע…

שבת שלום וחודש טוב.


השארת תגובה

למה חשוב לעסוק ב"פרה אדומה"?

לזכר יצחק מרקו ובנימין בריש, מוותיקי תנועתנו, שהלכו השבוע לעולמם בשיבה טובה.

בדומה לשבת האחרונה, גם השבת הזו תתחלק קריאת התורה בין שתי פרשות. הראשונה – פרשת השבוע "כי תשא", שבמרכזה מעשה העגל ושבירת הלוחות; השנייה – פרשת "חקת" שבחומש במדבר. מפרשה זו ייקראו הפסוקים העוסקים במצוות "פרה אדומה", הקשורה בתהליך ההיטהרות הנדרש ממי שנטמא בטומאת המת.

קריאה מיוחדת זו נועדה להזכיר את ההכנות הנדרשות לקראת חג הפסח והעלייה לרגל למקדש, ועל שמה מכונה השבת הקרובה בשם המוזר קמעא: "שבת פרה". יחד עם שבת שקלים ושבת זכור שכבר ציינו, ועם שבת החודש שתצוין בשבת הבאה, נכללת "שבת פרה" בארבע השבתות המיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים לחג הפורים; ולחג הפסח – באמצעות קריאה נוספת בתורה. לא בכל שנה מצוינת "שבת פרה" דווקא בשבת בה קוראים את פרשת "כי תשא". עם זאת בעלי המדרש מצאו קשר בין שתי הפרשות.

על השאלה מדוע נבחר דווקא אפר הפרה כאמצעי הכפרה על הטומאה, השיבו: "תבוא האם ותקנח את מעשה בנה", תוך התייחסות למעשה עגל הזהב. השבת הזו אבקש להקדיש את מילותיי דווקא למצווה זו.

אין קדושה במוות

עניינה של המצווה כאמור, בתהליכי ההיטהרות מן הטומאה הקשה והחמורה ביותר בה יכול האדם להיטמא – טומאת המת. כך כתוב בפרשת "חקת":

"זֹאת הַתּוֹרָה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"

על מנת להיטהר מטומאת המת נדרש האדם לעבור טקס היטהרות בו התיזו עליו בעזרת אגודת אזוב טרייה מים חיים בהם עורבב אפר הפרה האדומה.

המסורת המדרשית והפרשנית התייחסה לקושי להעניק הסבר דווקא לתהליך ההיטהרות הספציפי הזה ומה העניין הדווקני שמצאה התורה באפר הפרה האדומה. בעקבות כך הפכה המצווה לדוגמה מובהקת למצוות שטעמיהן נסתרים מן העין. באופן לא מפתיע ברבות מהקהילות הליברליות בעולם היהודי בדורות האחרונים נהגו למעט בענייניה של המצווה, ולעתים נוהגים בחלקן אף לוותר על הקריאה המיוחדת לשבת זו – אם מחמת ההסתייגות מענייני הקורבנות והמקדש ומענייני טומאה וטוהרה בכללם ואם בשל התחושה שמצווה זו כה רחוקה ותלושה ממציאות חיינו.

לטעמי מדובר בטעות מצערת. למרות הקושי של הקורא בן ימינו להתחבר לפרטיה של המצווה העתיקה, היא מהווה את אחת העדויות לחשיבות הגדולה שייחסה המסורת היהודית לערך המכונן של קדושת החיים. בניגוד לתרבויות דתיות רבות אחרות, המוות נתפס כאבי אבות הטומאה במסורת שלנו. בעוד שברבות מן הכנסיות המפוארות של העולם הנוצרי טמונים שרידיהם של מלכים, גיבורים ואומנים, הרעיון להטמין שרידיו של אדם במקדש או בבית כנסת הוא פסול לחלוטין.

במקום קדוש לא ראוי להעניק למוות מהלכים. המגע עם המת או שרידיו מטמאים את האדם, את הכלי ואת המרחב ומפקיעים מהם את הקדושה. החזרה אל הטהרה מחייבת מאמץ פולחני ותודעתי המסמל חזרה מן המפגש עם המוות אל החיים. הפקעתה של הקדושה אינה תלויה בזהותו של האדם המת או בקרבתו אל הנטמא. בהתאם לרעיון של בריאת כל אדם בצלם, אין זה משנה אם הוא בן עמנו אם לאו, אם הוא גיבור שנפל משורותינו או חלל אויב. התורה, שטרם ניכרים בה העקבות המובהקים של האמונה בעולם הבא או בחיי נצח (רעיונות שטבעו את עקבותיהם ביהדות הבית השני וימי חז"ל) מעמידה את המוות כאנטי-תזה המוחלטת לקדושה.

כמערכת חוקים עתיקה הגדירה התורה לא מעט מקרים בהם ראוי ליטול את חייו של האדם והיא אף כוללת פרקים לא מעטים קשים לקריאה בהקשר זה. עם זאת ניתן להניח שלרעיון הגדול הזה של דחיקת רגליו של המוות ממרחבי הקדושה הייתה השפעה גדולה על ההסתייגות המאוחרת של המסורת שלנו מהטלת עונשי מוות ועל ביטויים אחרים של היהדות לעקרון הגדול של קדושת חייו של כל אדם.

חשבתי השבוע על שבת פרה ומצוותה כאשר כל יום הביא עמו כותרות נוספות על שפיכות דמים בכבישים, בסניף קופת חולים בחולון, ובמחסן הזיקוקים הלא חוקי, שהפיצוץ בו קיפד את חייהם של שני אנשים. רציחתה של האחות טובה קררו העלתה אל זירת הדיון הישראלית את האלימות היום-יומית בהם נתקלים נותני שירות כמעט בכל תחום ובכל מקום, וכיצד האלימות הזו מתרגמת בסופו של יום לשפיכות דמים.

את הדם הנשטף בכבישי הארץ כבר ספק אם ניתן לטהר במלים ובדיונים, ואין שבוע שעובר בו לא מאבדים אנשים את חייהם באתרי הבנייה ובמפעלי התעשייה. עוד מבלי לעסוק במתרחש בסכסוך הדמים הנורא בינינו לבין העם האחר הנטוע בארץ הזו, הנפש הישראלית הופכת יותר ויותר אדישה לדם, ורק סיפורים קשים ומעוררי פלצות מעוררים אותנו מן העיוורון והחירשות.

מצוות "פרה אדומה", הנקראת כל שנה לקראת האביב – עונת התעוררות החיים, ולקראת חג הפסח – חג החירות; היא תזכורת חשובה לזעזוע שצריך להיות מנת חלקנו לנוכח אבדן החיים בטרם עת.

לב בשר, לא לב מאבן

ההפטרה שקבעו החכמים ל"שבת פרה" לקוחה מנבואתו של יחזקאל, והיא אחת מן ההפטרות היפות של לוח השנה העברי וקריאותיו. במרכזה ניצב הדימוי של זריקת מים טהורים על העם היושב בגלות, המזכירה כמובן את מצוות ההיטהרות במי הפרה האדומה:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם… וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו)

כאשר הנביא מבקש לפרט עוד לפני נבואת הנחמה את החטאים בגינם יגלה העם מארצו – שפיכות הדמים ניצבת בראש. טומאתו של העם המובילה אותו לגלות מדומה על ידי הנביא לטומאת הנדה – טומאה של אובדן הדם:

"בן אָדָם! בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ"

שפיכת הדם ואובדן החיים המיותר הם החטאים הגדולים של העם בגינם הוא מאבד את חירותו, עוד לפני חטא העבודה הזרה – והם מבחנו של העם המבקש לחדש את חירותו. לא בכדי ממשיך הנביא ומתאר בדברי הנחמה את החלפת לב האבן בלב בשר. תחת האבן המסמלת מוות בא הלב שמזרים את דם החיים.

כך כתב אורי צבי גרינברג בשירו "תפילה אחרונה":

הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת

בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרֵי,

כִּי גַם אָנוּ עַצֶךָ עִם יְבוּל הַיְגוֹנִים הַכָּבֵד;

אַךְ אַל נָא תְּעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה,

כִּי בָּחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּה כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ

בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

 

אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגָּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת

וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלָּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן –

תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה

בְּעֵמֶק-הָאָדָם הַיָּפֶה,

וּבְלוּח חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

***

שבת שלום, שבת של חיים


השארת תגובה

פרשת תצוה: כבוד ותפארת אל מול חילול שמיים

הרב ריק ג'ייקובס

מסכת אבות מלמדת אותנו שהכלל החשוב – "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – נלמד מן הנאמר במגילת אסתר על מזימת בגתן ותרש: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי…" (אסתר ב כב). ברוח המגילה וערב הפורים אפתח בשני רעיונות קצרים ששמעתי השבוע מפי עמיתים על פרשת "תצוה" ואוסיף עליהם דברים אחדים, בין השאר על שבת "זכור", המצוינת אף היא השבת הזו.

בין ציווי לדיבור

עמיתי, הרב ריק ג'יקובס, נשיא התנועה הרפורמית בצפון אמריקה, המבקר בארץ, מסר השבוע דבר תורה קצר בעת התפללנו יחד, גברים ונשים, ברחבה הציבורית של הכותל. הוא הפנה את תשומת ליבנו שבשלושת פסוקיה הראשונים של הפרשה, הממשיכה לעסוק במשכן, בכליו ובבגדי הכוהנים המשרתים בו, מתבקש משה לבצע שלוש שליחויות:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז כ)"

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ…" (שם כח א)

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה…" (שם ב)

תצוה, הקרב ותדבר – שלושה פעלים המורים על פעולה דומה, ובכל זאת שונים זה מזה בסגנון, בטון ובגישה. שלושה פעלים היכולים לייצג גישות שונות (ולא אחת משתלבות) של חיים דתיים, אבל לא פחות מכך של מנהיגות, חינוך, הורות, יחסי עבודה וזיקות אחרות בין האדם לזולתו. הגישות האלה, כאמור, משתלבות זו עם זו על פי רוב במערכות היחסים שלנו שיש בהם צד אחד האוחז בסמכות. השאלה הגדולה היא מי מהגישות תכתיב את הטון. גישת ה"תצוה" או גישת ה"הקרב" וה"תדבר".

בתלמוד הבבלי ובמדרשי ההלכה מופיעה מחלוקת קצרה בין החכמים מה המקור בתורה שאיפשר לחכמים לחדש מצוות, כדוגמת קריאת המגילה, הדלקת נר חנוכה והדלקת נר שבת. החכמים למדו זאת מהפסוק:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא)

רבי נחמן בן יצחק למד זאת מהפסוק:

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז)

ההכרעה אם היהדות שלנו היא בעיקרה יהדות של "לא תסור" או יהדות של "שאל אביך ויגידך" מסורה בידינו. יש שיציעו שיהדות שאינה מיוסדת על "לא תסור" אינה עמוקה ומשמעותית דיה. אנחנו מאמינים שבמרוצת הדורות, ובמיוחד בדורות אחרונים, הייתה זו הגישה של "שאל אביך ויגידך", המפתח להמשכיות יהודית.

כובד האחריות

את דבר התורה השני על פרשת "תצוה" שמעתי מפי חברתי הרבה גליה סדן, שהתייחסה בדבריה לפריט הלבוש הראשון של הכהן הגדול הנזכר בפרשה – אפוד הזהב. האפוד כיסה את חזהו ואת גבו של הכהן הגדול, מלפניו ומאחוריו, והיה עשוי "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שמות כח ו).

בהיותו מעין אפודה פתוחה, היו לאפוד שתי כותפות שנחו על כתפיו של הכהן הגדול. התורה מלמדת כי בשתי כותפות אלו שולבו שני אבני שוהם, שעליהן נחרטו שמות 12 שבטי ישראל. ששה על כותפת אחת וששה על השנייה. התורה מדגישה כי תכלית האבנים הייתה:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שם יב)

חברתי הרבה גליה הציעה לפרש פסוק זה כזיכרון לא לפני יי', כי אם כתזכורת לכהן הגדול עצמו למשא הכבד שהוא נושא על כתפיו ולאחריות הרובצת עליו תדיר לראות את טובת כל שבטי ישראל לנגד עיניו ולראות אותה בחובתו האישית. במספר פעמים מציינת הפרשה כי בגדי הכהן הוכנו על מנת שיהיו סמל של כבוד ותפארה:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם ב)

אפשר להבין את המילים כבוד ותפארת כמלים נרדפות, ואפשר לקרוא במילה כבוד לשון של כובד האחריות הטמון במשרה. על מנת שאדם ימלא את תפקידו באופן מפואר עליו קודם כל להבין את כובד האחריות, ולראות לנגד עיניו את שבטי ישראל כולם.

שני דברי תורה שמעתי השבוע על פרשת תצוה. האחד על חשיבותו של הדיבור המקרב, השני על כובד האחריות לראות תמיד את כל שבטי ישראל כמשא על כתפיך. יש בקרבנו רב אחד, העוסק בהכנה של נערים ונערות לשירות צבאי. בדבריו שהתפרסמו גם השבוע הזה, לא היה דבר וחצי דבר משני הרעיונות האלה שטמונים בפרשת השבוע. בניגוד לבגדי הכהן הגדול, לא היה בהם לא כבוד ולא תפארת, רק חילול שם שמיים.

את מה אנחנו זוכרים

בצד פרשת השבוע, יקראו השבת בבית הכנסת גם הפסוקים מפרשת כי תצא בספר דברים העוסקים במחיית זכרו של עמלק, וסיפור מלחמתו של שאול בעמלק וזאת לציון שבת זכור. שבת זו היא השנייה לאירוע השבתות המיוחדות לקראת ובמהלך חודש אדר, והיא מצוינת תמיד בשבת המקדימה את חג הפורים, בשל המסורת שהמן היה מצאצאיו של מלך עמלק אגג.

הפסוקים הנקראים בשבת זכור מתארים את הרקע לאיבה הגדולה בין ישראל לעמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

על פניו, התיאור "ולא ירא אלהים" יכול להתייחס הן לעם ישראל (בצד תיאור היותו עייף ויגע) ויכול באותה מידה לתאר את עמלק, שבחוסר יראתו מאלוהים זנב בנחשלים. האפשרות לקריאה כפולה מזכירה פעם נוספת כי כל בחינה של מצבנו חייבת בו זמנית להסתכל על המתרחש מבחוץ ועל המתרחש בפנים.

במאמר על פרשת זכור של פרופ' שמעון שרביט מאוניברסיטת בר אילן, מצביע המחבר על היבט חשוב ומעניין סביב המושג יראת אלוהים. מושג זה נזכר בעניינן של חמש מצוות עשה ולא תעשה, כולן בין אדם לחברו:

"לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:כ)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:לב)

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (וי' כה:יז)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ…אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (וי' כה:לו)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ…לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ" (וי' כה:מג)

בין אם הביטוי "ולא ירא אלהים" בפסוקי מצוות "זכור" נרמז על עמלק ובין אם על ישראל, נראה שהוא קשור לעובדה שעמלק זנב בנחשלים שבסוף המחנה. עמלק תקף את החלשים והיה חסר יראת אלוהים בשל כך; עם ישראל היה חסר יראת אלוהים בכך שהותיר נחלשים מאחור ולא העמידם מלכתחילה בראש הטור. השבוע שמעתי אדם יקר ומעורר השראה מראשי זירת ההתחדשות היהודית מדבר על סכנת הקנאות והקיצוניות שמכרסמת בחברה הישראלית; כמה ימים לאחר מכן נשמע פעם נוסף קולו של רב שכל דבריו המכוערים דברי קנאות וקיצוניות.

שניהם דיברו על הסכנות לחברה הישראלית לשיטתם. שניהם שכחו לדבר על הנחשלים שבסוף המחנה הישראלי. העייפות, היגיעה וחוסר יראת האלוהים שלנו מתבטאת בראש וראשונה שם. את זה אנחנו צריכים לזכור; גם על זה (ואלי בעיקר על זה) אמרה לנו התורה: "אל תשכח".


השארת תגובה

פרשת תרומה: מנהיגות בלב המשכן

פרשת תרומה היא השביעית לפרשות חומש שמות, והראשונה בין ארבע פרשות העוסקות בתוכניות להקמת המשכן והכנת כליו ובמימושן של התוכניות, הלכה למעשה (פרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי). אחרי הפרשות הרבות שהתמקדו בסיפור העלילה של עם ישראל (ממשפחה לשבט, ומשבט לאומה), ואחרי פרשת יתרו ופרשת משפטים, שהתמקדו ברעיון של הציווי האלוהי ואורחות החיים הנגזרים ממנו – ממקדת פרשת תרומה את תשומת הלב שלנו ביסוד נוסף ומרכזי של החיים הדתיים והחיים הקהילתיים: המעשה הפולחני והטקסי.

קריאת הפרשה אינה קלה. היא עמוסה בפרטים טכניים של המשכן וכליו, ואלו רק מעצימים את תחושת הריחוק של הקורא והלומד בן ימינו, הממעט בחשיבות המעשה הפולחני. תחושה זו הייתה ככל הנראה גם נחלתם של בני דורות עבר. זן הסיבה אולי לכך שבמרוצת הדורות הזמינה הפרשה קריאה יצירתית, שביקשה למצוא בפרטים המדוקדקים משמעויות ותובנות המשתרעות אל מעבר למפרט הטכני של המשכן.

במעין משחק מלים ניתן להציע כי בלי מדרש ופרשנים, רבים ניסו להפוך את המפרט הטכני למפרט תכני. אנסה לעשות זאת גם אני ביחס לכלי אחד של המשכן, החשוב מכולם – ארון הברית.

על עץ וזהב

השבוע הלך לעולמו חתן פרס ישראל דוד רובינגר, שצילומיו ותמונותיו הם ספר הפנים האמיתי של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. בתוכניות רדיו וטלוויזיה רבות עסקו בתמונותיו המפורסמות: מתמונת שלושת הצנחנים הניצבים ליד הכותל המשוחרר בעיצומה של מלחמת ששת הימים ועד לתמונותיו האלמותיות של דוד בן גוריון.

הבוקר באחת מהתוכניות הזכירו שתי תמונות פחות מוכרות של הצלם והאמן. את שתיהן מצאתי לאחר מכן בביתי באחד מהספרים שתיעדו את עבודתו. בשתי התמונות מככב ראש ממשלתה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין, שהשבוע מלאו 25 שנים לפטירתו (ד' אדר ב' תשנ"ב). באחת רואים את תמונתו של ראש הממשלה מתכופף על מנת לסייע לרעייתו עליזה ז"ל להכניס רגלה לתוך הנעל בעת טיסה לביקור רשמי. בשנייה, גם היא בעת טיסה, רואים את ראש הממשלה תופס תנומה על שני מושבי מטוס צמודים, עם רגליו חצי מקופלות וכרית פשוטה תחת ראשו.

חשבתי על שתי התמונות הללו של דוד רובינגר ז"ל בעת שקראתי את פסוקי הפרשה המתארים את החפץ הראשון של המשכן עליו מצווה משה: ארון הברית – ארון העדות.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ, וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה י-יא)

הארון, משכנם של לוחות הברית, נעשה מעץ, שצופה זהב מחוץ ומבפנים. לנוכח כמויות הזהב הרבות הנזכרות בפרשה, סביר להניח שניתן היה לצקת את הארון כולו מזהב, כראוי לחפץ המקודש ביותר במשכן – משכנם העתידי של הלוחות. מה ניתן ללמוד מהשילוב בין העץ והזהב? אולי ברוח תמונותיו של דוד רובינגר ובמיוחד ברוחו של רה"מ מנחם בגין ניתן לקרוא את תיאור ארון העץ מצופה הזהב כסמל לדרכם הראויה של מנהיגים, המתייצבים בלב המשכן (לא סתם מכונה ביתה של הכנסת בשם משכן הכנסת).

מנהיגות זקוקה לסוג מסוים של הוד והדר ואפילו של גינוני שררה. הללו מבטאים ומטפחים יחס של כבוד, כובד ראש ורצינות. על כך אמרו כבר חז"ל: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול" (בבלי, קידושין ל"ב ע"ב).

כתלמידה ואחד ממנהיגיה של הציונות הרוויזיוניסטית, מנחם בגין האמין בתורה הזו והיה ממבטאיה המובהקים. עם זאת, מבחנה האמיתי של המנהיגות הוא האם גינונים אלו הם מהותה של המנהיגות או ציפוי חיוני אך חיצוני לה בלבד. מדרש דברים זוטא מציע שהארון נבנה מעץ "לפי שהתורה נקראת עץ חיים". יש המציעים שהזהב הנוצץ ראוי לסמל את תוכנו של הארון ושל תכולתו. המדרש מציע שדווקא העץ, הנסתר מהעין, מסמל את המהות האמיתית.

ההבחנה בין מנהיגות שגינוניה הם כל שדרתה לבין מנהיגות שהגינונים הם מעטפת חיצונית לתוכן של ממש ולצניעות היא אותה האבחנה בין ארון הברית מצופה הזהב לבין עגל הזהב שכולו זהב.

בצוואתו ביקש מנחם בגין שיקברוהו בהר הזיתים בקבר פשוט ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. רבים וודאי יסכימו שגם הבקשה הזו ל"ארון קבורה" מעץ ולא מ"זהב" סמלה את גדולת מנהיגותו.

ומכיוון שגם השבוע הזה מסתיים עם הקלטות של מנהיגים, הנה עוד מדרש נפלא על הארון, המתמקד הפעם דווקא בציפוי הזהב מחוץ ומפנים:

"'מבית ומחוץ תצפנו' – לפיכך הארון מצופה זהב מבית ומחוץ, לומר לך שתלמידי חכמים צריך שיהא תוכו כברו…" (משנת ר' אלעזר פרק י"ג)

הלוואי שנזכה לעוד הרבה תמונות של מנהיגים הנרדמים להם על שני מושבי מטוס צמודים והמתכופפים לסייע לנשותיהם לנעול את נעליהן. הלוואי ונזכה לעוד הרבה מנהיגים שתוכם כברם.

שבת שלום.

נ.ב חמש שנים לפני מותו בא דוד רובינגר לרחבת הכותל על מנת לצלם בעצמו (בגיל 86) שלוש מחברות קבוצת נשות הכותל בתמונת מחווה לתמונת שלושת הצנחנים. השבוע ציינו את ראש חודש אדר עם נשות הכותל ונוכחנו שוב כי המאמץ הוא לעולם לא רק "מחוץ" אלא גם "מבית". כתבה על תמונת הכותל החדשה התפרסמה ב-YNET. יהיה זכרו ברוך.


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


השארת תגובה

פרשת "יתרו": הקשרים אקטואליים למציאות משוגעת

שנים מצאתי את עצמי מנסה לענות לשאלות של חברי האמריקאים על הפוליטיקה הישראלית ה"משוגעת"; עכשיו הגיע תורי להיות זה ששואל את השאלות ראשון. כך או כך, כאן וגם כאן, אתגרי המנהיגות ושאלת התכונות הנדרשות ממנהיגים הפכו לנושא החם.

באופן לא מפתיע, גם לפרשת השבוע שלנו, פרשת מעמד מתן תורה, יש מה לתרום לשיחה.

אנשי חיל במשפטים

עוד לפני מעמד מתן תורה פוגש משה ביתרו חותנו, הבא למחנה ישראל יחד עם ציפורה בתו, רעיית משה, ושני ילדיה, גרשם ואליעזר. בהסתמך אולי על ניסיונו ככהן מדין, מציע יתרו למשה למנות שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות שחלקו עמו את נטל המשפט וההנהגה וישפטו את העם:

"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות יח כב)

בדברי העצה לא שוכח יתרו לתת סימנים באנשים שייבחרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע…" (שם, שם כא)

בפרשנותו לפסוק זה בוחר הרמב"ן להדגיש כי הכוונה בביטוי "אנשי חיל" אינה לאנשים היכולים לפקוד על חילות הצבא, אלא לאנשים שיש בהם גבורה, חכמה, זריזות, ויושר למלאכת השיפוט:

"וטעם 'אנשי חיל' – אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קיבוץ ואוסף ייקרא חיל, ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד… והנה, יקרא איש חיל במשפטים – החכם, הזריז והישר…"

בשבועות האחרונים, מערכות המשפט בשתי המדינות מצאו עצמן תחת מתקפה גדולה. פרשת יתרו מזכירה את הצורך באנשי חיל במשפטים; שופטים אשר לא יפחדו מאימת המתקיפים אותם.

מידה של ענווה

התכונה הרביעית של המנהיג בה מדבר יתרו היא שנאת הבצע. רוב בעלי המדרשים והפרשנים קשרו תכונה זו להיעדר תאווה לרכושו של הזולת ולשנאת השוחד. מדרש המכילתא לספר שמות מציע את הפרשנות המפתיעה הבאה:

"רבי אלעזר המודעי אומר: שונאי בצע – אלו שהן שונאין ממון עצמן. אם ממון עצמן שונאין, קל וחומר ממון חבריהם"

שונא הבצע, לפי פרשנות זו, הוא מי שליבו גס בממון שלו עצמו. לא ריסונה של התאווה לממונו של הזולת נדרשה מהמנהיג או השופט, כי אם עמדה המפחיתה מאד בחשיבות שהוא מעניק לרכושו ולמעמדו החומרי. על פי פירוש זה, לא די לנו במנהיגים היודעים שלא לחמוד את אשר אינו שייך להם. עניין זה כבר כלול מאליו בדרישה שיהיו "יראי אלהים ואנשי אמת". שנאת הבצע אמורה להבטיח שתהיה בהם מידה של צניעות, מידה של ענווה, מידה של מבוכה אם יש בידם ממון רב.

מבט חטוף על כותרות העיתונים ואתרי החדשות מהשבוע החולף מלמד כמה אנו רחוקים מעמידה ברף שמציבות שתי הפרשנויות למושג "שונאי בצע"; ומה הפלא?!? כשמנהיגות מתקשרת בנהנתנות ובאהבת הממון וכל מה שנרכש באמצעותו, אזי מי שאין בידו ממון אך יש לו את עוצמת המנהיגות, מרשה לעצמו את שאינו שלו בדין.

מפסגת ההר אל ראש המזבח

במרכזה של פרשת יתרו – קולות וברקים. מעמד הר סיני מתואר כאירוע דרמטי מלא אפקטים של עשן, רעש ואש:

"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד…" (שמות יט יח-יט)

מתוך שכך, מעניין לראות כיצד נחתמת הפרשה במעין "קול ענות חלושה" במצווה העוסקת בבניית מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן מסותתות:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ…" (שם כ כ-כא)

רגע לאחר מעמד הר סיני הדרמטי, מדגישה התורה כי עבודת האלוהים, דינה להיעשות בצניעות. אם היה מי שחשב בעקבות כל ה"קולות והברקים" שכך צריכה להראות התייצבותו הרגילה של האדם לפני האלוהים, באה התורה ומדגישה: מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן גזית. בקיצור: "הצנע לכת עם אלהיך".

בימים שבהם כל מנהיג עסוק בלהקיף עצמו ב"קולות וברקים", טוב להיזכר בלקח הזה ולהזכיר אותו.


השארת תגובה

פרשת "בשלח": קריאת הכיוון הערכית של ט"ו בשבט

שקדיות טו בשבטשבת פרשת "בשלח" זכתה במסורת היהודית לכינוי "שבת שירה", על שם שירת הים הניצבת במרכזה. באופן בו מסודר הלוח העברי מצוינת שבת זו מדי שנה, בסמיכות לט"ו בשבט. השנה הזו חל ראש השנה לאילנות בשבת עצמה.

עת לדבר ועת לזוז קדימה

אחד המדרשים הידועים על פרשת "בשלח" נוגע לפסוק:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו)

בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי נכתב כך:

"באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני?!? אמר לפניו: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו" (מסכת סוטה לז ע"ב)

בשבועות האחרונים אני חושב על המדרש הזה לא מעט. רבים מאיתנו מוטרדים מאוד ממה שמתרחש בזירה הציבורית ומהכיוון בו צועדת החברה הישראלית. לא אחת יש לי תחושה שבדומה למשה, אנו מאריכים במלים, ומקצרים במעשים. על יסוד המדרש, ניתן להציע שאנחנו מרבים ב"תפילה" וב"צעקה" בדפי הפייסבוק שלנו, ומהססים לנוע קדימה ולעשות מעשה. ממש כשם שהמדרש מציע שאלוהים אמר למשה שהגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, וממש כשם שמדרש אחר הציע שהים לא נבקע, אלא לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ למים הגועשים, גם אנחנו (לרבות כותב שורות אלו) צריכים לקצר בדברים ולהבין שהגיעה העת לעשייה ולפעולה.

על אוטופיה, צדק חלוקתי ופירותיו של העץ הישראלי

לאחר שירת הים, ממשיכה הפרשה בפרשת המן, אותו מזון נסי שלווה את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנים. התורה מלמדת כי כל אחד מבני ישראל זכה למן בדיוק בכמות שנדרשה לו על מנת לכלכל את בני משפחתו. עומר של מן לכל נפש.

באופן לא מפתיע מספרת הפרשה שהיו כאלה שאספו הרבה יותר, והיו אחרים שאספו פחות מדי. בדרך פלאית, בסופו של הלקט, מצא כל אחד את עצמו עם הכמות שראוי היה שיאסוף מלכתחילה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". (שמות טז טו-יח)

מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת נפתח בחלוקה שיוויונית וצודקת של המשאב הציבורי, מעין מציאות של "כל אחד לפי צורכו וכל אחד לפי יכולותיו". מתוך מודעות לטבעם של רבים מבני האדם, מציעה התורה שהדבר חייב התערבות אלוהית ומעשה של נס. במציאות החיים הרגילה, כידוע, קשה הרבה יותר לרסן את תאוות הליקוט ואגירת העושר, כמו גם להעצים את זה שידו אינה משגת.

כפי שכבר נכתב, פרשת המן ויתר ענייני פרשת "בשלח" נקראים תמיד בסמוך ליום ט"ו בשבט, או ביום החג עצמו, אם הוא חל בשבת. מקורו של יום ט"ו בשבט טמון בשנת המס העברית הקדומה ובדרך שבה חושבו המעשרות שנלקחו מיבול המטעים מדי שנה. התורה, המשנה והתלמוד הירושלמי מתארים בפנינו את מערכת המס הקדומה, בה המעשרות שמשו לתמיכה במוסדות הכהונה והמשפט (מעשר ראשון), לטיפוח הסולידריות הלאומית והזיקה לירושלים (מעשר שני) וכמובן – לתמיכה באלו שידם אינה משגת (מעשר עני). במובן זה מסמל טו בשבט את המאמץ המשותף לגשר בין מציאות החיים התחרותית, כפי שמתגשמת פעמים רבות, לבין החזון האוטופי של "ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר".

משנותיו הראשונות של המפעל הציוני הפך ט"ו בשבט לאחד הסמלים הבולטים של ההיאחזות בארץ וחידוש הריבונות של העם היהודי על חייו. נטיעת העץ הפכה לסמלו של החג ולסמל המאמץ הלאומי. העיון בתפקידו המקורי של ט"ו בשבט והצבת פרשת המן כמעין קריאת כיוון ערכית, מזכירים כי מבחנה הגדול של הריבונות שלנו הוא לא מספר העצים הנטועים אלא כיצד אנו מבטיחים שלא רק ה"מרבה" אלא גם ה"ממעיט" ייהנה מפירותיהם.

שבת שלום וחג אילנות וצדק חלוקתי שמח.