מידי שנה נקראת פרשת "ואתחנן" – הפרשה שבמרכזה החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל" – בשבת שאחרי תשעה באב. שבת זו גם מכונה "שבת נחמו" על שם המילה הפותחת את ההפטרה מתוך נבואותיו של ישעיהו השני. נבואות אלו ימשיכו ללוות אותנו גם בשש השבתות הבאות עד לסיומה של השנה העברית.

יחד עם השבת שלנו הן יוצרות את הרצף של שבע שבתות הנחמה הבאות לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב.

עבר, עברה, מעבר ועיבור

בפסוקיה הראשונים של הפרשה – בה ממשיך משה את הרצת קורותיו של העם מעת שיצא ממצרים – מתאר משה את תחינתו ל-יי' שיאפשר לו להיכנס לארץ המובטחת:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר…  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן". בהמשך מתאר משה כיצד יי' הגיב לתחנוניו בכעס: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

משה מקבל הוראה ברורה מאלוהים המבהירה כי הגיע העת להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

עיון פשוט בפסוקים מגלה כי השורש ע.ב.ר חוזר בכל אחד מן הפסוקים. ברוב הפסוקים נגזר מן השורש עניין המעבר אל הארץ המובטחת. פעם אחת נגזר מן השורש הפועל המתאר את כעסו של האלהים, מלשון עברה: "ויתעבר יי בי למענכם…".

כפל השימושים בשורש ע.ב.ר מזמין קריאה היוצרת קשר בין עברתו (כעסו) של אלוהים לבין עניין המעבר. קריאה זו מתחדדת עוד יותר לנוכח המלים הנוספות הנגזרות מן השורש הזה. עבר במובן של מה שהיה וחלף, והמילה "עובר" שהתחדשה בלשון המשנה וקשורה כמובן למה שעוד עתיד להיוולד ולבוא אל העולם. מן הצד האחד קשור השורש במה שהיה. בכלל זה גם הוראתו הקשורה בכעס, שהרי אנו כועסים על דבר מה שאירע בעבר בניגוד לרצוננו. מן הצד השני נגזרות מן השורש מלים המציינות מעבר אל מצב או מקום חדש או לידתה של מציאות חדשה ומקווה.

בסיומו של שבוע מורכב של כעס ותסכול בלב מי שחרד לחוסנה הדמוקרטי וההומאני של מדינת העם היהודי ושל מחאה ציבורית הולכת ומתגברת שיש בה גם רוח של התעוררות ותקווה, ראוי לחשוב על פסוקיה הראשונים של פרשת ואתחנן היוצרים קשר בין עבר לבין עתיד, בין כעס לבין מעבר ותנועה קדימה, בין העברה והזעם למצב העוברי שממתין עדיין ללידתו ולמימושו.

אלוהים אינו רק מתעבר (כועס) על משה אלא הוא גם מורה לו להעניק את העוצמה הנדרשת ליהושע על מנת להעביר את העם אל תוך הארץ הטובה. ההעברה והכעס כשלעצמם אינם מספיקים גם אם הם מוצדקים. האתגר הגדול הוא לתרגם את העברה והכעס לעיבורה של מציאות ראויה יותר, ולמעבר אל אותה המציאות. זוהי המשמעות העמוקה של הנחמה – לא השקטתו של הכעס, אלא יצירתה של מציאות מתוקנת ההופכת את הכעס למיותר ולא נחוץ.

הרבה סיבות יש לנו להתעבר בגינן בשבועות האחרונים. הבה נתנחם ונמצא את הכוח להעביר את החברה הישראלית למצב עניינים ודברים אחר.

פרשות "מטות" ו"מסעי", החותמות את חומש במדבר, נקראות השנה יחד באותה שבת – השנייה לשבתות בין המצרים. שתי הפרשות מתארות את השלבים האחרונים במסעם של בני ישראל אל עבר הארץ המובטחת, כאשר פרשת מסעי מציגה גם סיכום מפורט של תחנות המסע הארוך בן הארבעים שנים. לאחר פירוט תחנות המסע עוברת הפרשה האחרונה של חומש במדבר לתיאור גבולותיה של הארץ, לפירוט שמות הנשיאים אשר יובילו את השבטים אל תוך הארץ ולתיאורם של שני סוגי ערים בעלי מעמד מיוחד בתוך נחלות השבטים: ערי הלוויים וערי המקלט, המיועדות לכל מי שהרג את רעהו בשגגה וראוי למקלט מפני נקמת הדם.

פסוקיה האחרונים של פרשת מסעי ושל החומש כולו מחזירים אותנו לפרשת "בנות צלפחד". בפרשת פנחס, שנקראה בשבת הקודמת, הוצג סיפורן של חמש האחיות שפנו למשה בדרישה לרשת את אביהן בהיעדר בן יורש. דרישתן הביאה לקביעת הלכה לפיה בהיעדר בן הבנות יורשות את רכוש אביהן, ובנות צלפחד הפכו לדורות לסמל של עוצמה והעצמה נשית.

פרשת "מסעי" מתארת לנו את חלקה השני של העלילה. לקראת הכניסה לארץ, טוענים ראשי שבט מנשה, שאליו השתייכה משפחת צלפחד, שההלכה החדשה עלולה לגרוע מנחלת השבט במידה שהבנות תינשאנה לגברים משבטים אחרים. במענה לטענתם נקבע סייג להלכת בנות צלפחד המחייבת נשים היורשות את אביהן להינשא לבני שבטם.

באופן מעניין מסורת חז"ל, המפורטת במסכת תענית בתלמודים, סירבה להותיר את העלילה כפי שסיכמה אותה פרשת "מסעי". לשיטת החכמים הלכת הנישואין לבני השבט בוטלה בשלב מסוים על מנת להבטיח שהשבטים יוכלו להינשא זה בזה. היום בו בוטל האיסור היה יום ט"ו באב, וביטולה של מגבלת הנישואין נחשב לאחת מחמש הסיבות שיום זה נקבע כחג וכמועד המוקדש לחגיגות שידוכין ואירוסין.

התירוץ ששימש לביטול האיסור היה הקביעה לפיה האיסור חל רק בדור של ההתנחלות בארץ ולשנים בהן חולקו הנחלות לשבטים ולמשפחות לראשונה.

עלילת בנות צלפחד, על חלקיה המקראיים ועל התוספת של חז"ל, היא תזכורת טובה לקצב ההתקדמות של מאמצים חברתיים רבים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה, ואז שוב מחדשים את המסע. היבט נוסף שניתן למצוא בעלילה הוא המתח הטבעי הקיים בין חידוש לבין מסורת; בין התכנסות לבין פתיחות; בין בדלנות לבין הכלה; בין שמירה קפדנית על ייחודיות לבין מציאת מכנים משותפים.

דרישתן של בנות צלפחד יכולה להיחשב כתביעה להתחדשות ולפתיחות; ההלכה לפיה עליהן להינשא לבני שבטן ראויה להתפרש כרצון לשמור על ייחודה של קבוצת השייכות, על מעמדה ועל האינטרסים החשובים לה; הדרך בה מתארים חז"ל את ביטולה של ההלכה מסמלת את הרצון להעניק בסיומו של מהלך את הבכורה לגישה המעודדת חיבור, קשר, פתיחות והכלה.

בסיומו של שבוע סוער של ויכוח ציבורי על חוק הלאום, ראוי להכיר בכך שהמסורת היהודית מכילה את המתח שבין ייחודיות לאוניברסליות ובין התכנסות לפתיחות. הניסיון לאחוז באחת מהגישות באופן בלעדי אינה עולה בקנה אחד עם המסורת שלנו ועם הלקח שהיא מבקשת להנחיל לנו.

כך נראית שנאת חינם

גם השבת הזו אנו מקדישים את קריאת ההפטרה לעניינם של ימי בין המצרים. ההפטרה השנייה של "תלתא דפורענותא" (שלוש הפטרות הפורענות) לקוחה מנבואתו של ירמיהו נביא החורבן. בתוך ההפטרה אנו מוצאים את הפסוק:

"גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה" (ירמיהו ב')

אחד מהאותות הברורים להתקרבותו של אסון הוא הרגע בו הכתובת נמצאת על הקיר, והרמזים אינם מסתתרים עוד במחתרת. אנחנו לא נדרשים לאגדות החורבן על שנאת החינם ולא לדברי הנביאים על הסימנים המעידים. די להעיף מבט לסידור השרוף של נשות הכותל, שהגיעו בערב השבת להתפלל את תפילת ראש החודש בכותל על מנת להבין שאין מקום לשאננות.

התלמוד מספר כי ארבעים שנים לפני חורבן הבית נפתחו ונטרקו דלתותיו מאליהן. הצתת האש בסידור התפילה משולה לאותה טריקת דלת רועמת שנשמעה בהיכל – אך איש לא שעה לה.

האם נדע להפיק את הלקח?  לקרוא את הכתובת שעל הקיר? האם נזכור שהלקח החשוב ביותר מחורבנה של ירושלים הוא לא לתת לקנאים לנהל את העיר?!?

שבת שלום וחודש של נחמה ותקווה.

פרשת "בלק" מגוללת כמעט לכל אורכה את סיפורו של בלעם הנביא הנשכר על ידי בלק מלך מואב לקלל את בני ישראל, הניצבים בגבול מואב במסעם אל ארץ כנען. בלעם נשכר לקלל אך הפרשה מתארת כיצד ארבע פעמים הוא מברך את בני ישראל וחוזה להם עתיד של עוצמה ובhטחון. ברכותיו של בלעם, נביא אומות העולם, זכו שתוענק להן תזכורת יומית בבתי הכנסת, באמצעות הפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כד ה), הנאמר בעת הכנסה להיכל התפילה בשעת הבוקר.

באמצעה של הפרשה, בין תיאור המפגש בין זקני מואב ומדין הבאים לחלות את פניו של בלעם לביו תיאור מעשיו בארץ מואב, מופיע סיפור האתון בלעם. האתון עליה רוכב בלעם רואה את מלאך יי' ניצב על אם הדרך וחרבו שלופה בידו. בלעם אינו רואה את המלאך ולכן כאשר האתון סוטה שלוש פעמים מן הדרך ולוחצת את רגל בעליה אל קיר אבנים הניצב לצדה הוא מכה בה. שני עשי פלא מתרחשים. ראשית – האתון פותחת את פיה ונוזפת בבלעם על אלימותו כלפיה. לאחר מכן נפקחות עיניו של בלעם והוא רואה את מלאך יי' המוכיחו על הכאת האתון ומזהירו להשמיע אך ורק את הדברים שימסרו לו על ידי אלוהים.

פרשנים שונים במרוצת הדורות תהו על פשר סיפור האתון, שיש בו לא מעט הומור ואתנחתא קומית, אך אין בו כדי להוסיף לעלילה העיקרית פרט חשוב כלשהו. ההיתר ללכת עם זקני מואב ניתן לבלעם על ידי האלוהים קודם לכן וכך גם ההוראה החד משמעית שלא לשאת דברים מלבד אלו אשר יימסרו לו בנבואה. ההסבר המוביל העולה מדברי הפרשנים הוא שסיפור האתון מציג את בלעם בעיוורונו ובשגגתו. הנביא הגדול שאלוהים נגלה אליו לכל אורכה של הפרשה נכשל לראות את אשר רואה אתונו ונכשל לפרש את מעשיה; סיפורה של האתון – על פי קו פרשנות זה – נועד להדגיש כי כל יכולותיו של בלעם אינן באות לו מכוח כשרונו וגדולתו, אלא אך ורק מעצם היותו שליח המביא את דברו של האל.

פרשנות אפשרית אחרת – שיש בה מידה גדושה של רלוונטיות לימינו – מתעמקת בפרטיו של סיפור האתון ועומדת על עושר הדיאלוג שיש בין בלעם לבין האתון, המתלוננת על יחסו של אדוניה. בדיאלוג זה, כמו גם בחילופי הדברים עם המלאך, נכללים דברי תוכחה, הבעת צער, כעס ופייסנות, בירור של העובדות, לקיחת אחריות והכאה על חטא. שתי השיחות הללו עומדות בניגוד גמור להיעדר המוחלט של כל שיח בין מואב לבין ישראל וגם להעדר העומק בשיח בין בלעם לבין בלק מלך מואב, המתאכזב פעם אחר פעם מברכותיו של בלעם לישראל.

עניין זה מובלט גם על ידי יצירת הניגוד שבין חוש הראיה וחוש השמיעה בסיפור הכללי ובתוך סיפורה של האתון. פחדם של בלק ובני עמו מתעורר מעצם המראה של בני ישראל היושבים למרגלות הרי מואב. פעם אחר פעם מציע בלק לבלעם לשנות את זווית התצפית שלו על מחנה בני ישראל, ומתוך שכך אולי ייצאו מפיו דברי קללה ולא ברכה. זווית הראייה משתנה אך אין בצדה כל שיח וחתירה לדיאלוג.

בניגוד לאמירה העממית: "טוב מראה עיניים ממשמע אזניים"; סיפורה של האתון מציע כי במקום שבו אין שיחה, והאוזן לא שומעת את הצד השני – מראה העיניים וההתרשמות הראשונית יכולים לתעתע, להעצים פחדים ולהוליך שולל. הדיאלוג בין בלעם והאתון, כמו גם השיחה בין בלעם למלאך, הופכים מצבים של כעס, הפגנת כוח ואלימות למצבים של הבנה ורעית הדברים לעומקם. יש בהם כדי להעיד על האטימות המאפיינת את שנאתם של בני מואב כלפי בני ישראל ואת פחדם העמוק מהם.

הדיאלוג שניהל משה עם בני אדום בפרשה הקודם לא צלח אמנם והם מנעו מבני ישראל לעבור בארצם; אך מי יודע מה הייתה יכולה להיות תוצאתו של השיח שלא התקיים בין בני מואב לבני ישאל על אודות מעבר האחרונים דרך ארצם.

פרשת "בלק" העניקה לשפה העברית את הביטוי: "ותפתח האתון את פיה". מבט חטוף על הנעשה בחברה הישראלית וקריאה קצת יותר עמוקה בסיפורה של האתון המדברת מלמדים שהפרשה מעניקה לנו את הלקח של פתיחת הפה והאוזן גם יחד. במקום בו לא מסתפקים במה שהעין כביכול רואה וישנו ניסיון אמיתי לשמוע את שיש לזולת לומר, הקללות אכן יכולות להפוך לברכות. זה אולי פשר המאמר של הפרק החמישי במסכת אבות, שייקרא בשעות אחר הצהרים של השבת הזו, לפיו פי האתון הפלאי נברא ביום השישי לבריאה בין השמשות, יחד עם הדברים הנוספים שאירעו בהם ובעזרתם נס ודבר פלא במרוצת הדורות.

רגע לפני שמעשה הבריאה נשלם, נברא פיה של האתון – סמל לתפקידם של המלים, של הדיבור ושל השיחה.

שבת שלום וחופשת קיץ בטוחה ושמחה.

מתה מרים נסתלקה הבאר – מתה מרים נסתלק הדיבור

פרשת "חקת" פותחת במצוות "פרה אדומה" (הקובעת את דרך היטהרותו של האדם מטומאת המת) וממשיכה בשורה ארוכה של התרחשויות: מותה של מרים, פרשת הוצאת המים מן הסלע, שבגינה נגזר על משה ואהרון שלא יכנסו לארץ, סירובם של בני אדום לאפשר לבני ישראל לעבור בארצם, מותו של אהרון, פרשת נחש הנחושת, ומלחמות ישראל עם הכנעני, האמורי ויושבי הבשן. למרות שהתורה כדרכה אינה מפרטת את רגשותיהם של הגיבורים, קל לדמיין את תחושותיו של משה, המסיים את הפרשה ללא שני אחיו הבוגרים אהרון ומרים.

בעלי המדרש והאגדה, כדרכם, ביקשו לקשור בין ההתרחשויות השונות באמצעות השלמת פרטי הסיפור. במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דף ט ע"א) ובמקורות מדרשיים נוספים מופיעה האגדה לפיה באר של מים חיים ליוותה את מרים לכל אורך חייה. עם מותה נסתלקה הבאר, ומכאן נולדה תלונתם החריפה של בני ישראל כלפי משה ואהרון על היעדר המים. תלונה זו היא  אשר הובילה לפרשת הסלע והכאתו ולגזירה על שני האחים המנהיגים שיסיימו את חייהם מחוץ לארץ המובטחת כאחותם.

קל לדמיין את קוצר רוחם של האחים האבלים על מות אחותם ולקשור את בחירתם להכות בסלע פעמים במקום לדבר אליו.

כישלונם של משה ואהרון

בדומה למהלך של חז"ל בעניינה של באר מרים, ניתן אולי להציע מהלך פרשני נוסף המבקש לחדור לעומקי כישלונם המנהיגותי של משה ואהרון. כשם שהמים היו לסמלה של מרים, כך גם ניתן להציע שהדיבור והמילה הנאמרת אפיינו אותה.

בניגוד למשה ולאהרון, שהיו אנשי מלים ואנשי מחוות לא מילוליות כאחד (ולדוגמה – הנפת המטה על היאור ועל הים, אותותיו של משה, מעשה העגל של אהרון וכו); הופעותיה המעטות של מרים עומדות כולן בסימנן של המלים הנאמרות: התייצבותה כנערה לפני בת פרעה והצעתה להביא את המינקת; שירתה עם הנשים אחרי חציית הים, וגם – דברי הביקורת שהשמיעה כלפי אחיה משה ובגינם נענשה בצרעת (דברים המיוחסים בעיקר לה על ידי התורה למרות שנאמרו יחד עם אהרון).

כשם שהמדרש מציע שפרשת המים מן הסלע החלה עם הסתלקותה של באר מרים, כך ניתן להציע שכישלונם של משה ואהרון החל עם הסתלקותו של הדיבור, של המילה הנאמרת של השיח.

תלונתם של בני ישראל לא הייתה הפעם הזו תלונת שווא, כפי שמתואר בתורה:

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה". בהתאם, לא ניכר כעס בתגובתו של אלוהים אלא רק מענה לתלונה המוצדקת: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"

בניגוד למתואר בפרשת "בשלח" בחומש שמות, משה ואהרון מצטווים לדבר אל הסלע ולא להכותו. הסתלקותו של הדיבור והבחירה במחווה הלא מילולית והכוחנית היא שורש חטאם של האחים. לא בכדי כאשר מזכיר אלוהים את החטא בשעת מותו של אהרון, בוחרת התורה במלים:

"עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ כד)

פסוקי הפרשה אינם מסתפקים בהמרת הדיבור בהנפת המטה על הסלע. בפסוקים המעטים המוקדשים לעניין מתואר גם שלב הביניים המוביל אל נטישת הדיבור. אהרון ומשה פונים אל העם במלים הנקראות בקלות כהתרסה או כדיבור כעוס:

"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (שם י)

הדרך אל אובדן הדיבור והשיח עובר דרך הפיכתם לקשים ונוקבים. קודם הרמת המטה על הסלע מגיעה הרמת הקול על העם; עוד בטרם נעלמות ונאלמות המלים והמטה מונף על האבן; המלים עצמן הופכות לאבנים. בפרשת "שלח לך" עונה העם לדברי יהושע וכלב ברגימת אבנים. בפרשת חקת אלו הם המנהיגים הבוחרים לעבור מן המלים למכות הניחתות על הסלע.

תחת שהמנהיגים ירוממו את השיח של העם ואת אמונו בכוחן של המלים, הם בעצמם מידרדרים אל שיח כוחני, המוביל לאחר מכן למעשה כוחני. במקום כזה – המנהיגות מאבדת את יכולתה להנהיג והופכת ממובילה לנגררת.

שנים של הידרדרות

הדגש שפרשת "חקת" שמה על הקשר שבין אובדן יכולת הדיבור, האימוץ של שיח כוחני ומתריס וההידרדרות אל מעשה שיש בו רק הפגנת כוח ואלימות חייב לעמוד לנגד עיניה של החברה הישראלית. השנים האחרונות הן שנים של הידרדרות השיח ושל הפיכתה של המילה הגסה, החריפה, המעליבה והבוטה לנורמת דיבור והכתיבה הרווחת בענייני השעה והציבור.

חטאם של משה ואהרון אינו חטא של אובדן האמונה באלוהים אלא של אובדן האמונה בכוחן של המלים שאינן משולות להנפת מקל או להכאה על סלע. מן השיעור הזה חלק לא זניח ממנהיגיו של הציבור הישראלי בוחרים להתעלם.

מה יש לתורה לומר על מנהיגותם קל למצוא בפרשה.

במרכזה של פרשת "שלח לך", אחד מסיפורי התורה המוכרים ביותר – פרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והגזירה שנגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו אל הארץ המובטחת. מעטות הן פרשות התורה שבין שמותיהן קירבה לשונית. הבולטות שבהן הן פרשת "בשלח" – הפרשה המתארת את תחילת המסע במדבר ואת קריעת הים, ופרשת השבוע שלנו "שלח" – המתארת את מסע המרגלים אל הארץ.

פרשת "בשלח" פותחת במלים "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם". בפרשת "שלח" מצווה משה: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים…". המעבר הזה, בין "בשלח" הפאסיבי ל"שלח לך" האקטיבי מסמל את המעבר שאמור היה העם לעשות מעבדות לחירות ולאחריות בשנה הראשונה של נדודיו במדבר – מעבר בו כשל העם. העם יצא מבית העבדים, אך לא ידע לשלח מעליו את פחדי העבדות.

פרשת "שלח לך" נחתמת במצוות הציצית שעליה אומרת התורה:

"… הָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יי' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם"

העם שנכשל בהפנמת לקח היציאה מבית העבדים מתבקש לקבוע סימן פשוט ויום יומי שיזכיר את האירוע המכונן. גם רעיונות גדולים צריכים תזכורות קטנות.

הפרשת חלה – להתחבר ולא לפרוש מן הציבור

בתוך מערכת הדינים והמצוות שבפרשה מופיעה גם מצוות "הפרשת החלה:

"וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה ליי. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ ליי תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו יז-יט)

בניגוד לכל יתר מתנות הכהונה והלוויה, כדוגמת המעשר והתרומה הגדולה, ובניגוד למתנות העניים כדוגמת הפאה הלקט והשכחה, מצוות הפרשת חלה עוסקת במעשה היום יומי של התרומה וההתגייסות לצרכי הכלל. מכל עיסה העתידה להיעשות לחם, מופרש חלק שיינתן כתרומה למשרתים בקודש.

בשנים האחרונות הולכים ומתרבים טקסי הפרשת החלה הנערכים בעיקר בקרב מעגלי נשים, לעתים באופן אינטימי ולעתים ברוב עם. הטקסים הללו מוצגים לא אחת כרגעים מיוחדים של התעלות רוחנית, ובמידה רבה אפשר לראות בהם חלק ממגמה הולכת וגוברת של עיסוק בממדים הרוחניים של המסורת היהודית, בחסות עידן הניו אייג'. דווקא על הרקע הזה ראוי לזכור שמצוות הפרשת חלה הייתה חלק ממתנות הכהונה, וממשה את האחריות של היחיד לקיומם של המוסדות החברתיים.

מצוות הפרשת החלה נועדה לאותת לנו שדווקא בתוך שגרת החיים וברגעים הפשוטים ביותר נדרש האדם לזכור שהוא לא נברא יחידי בעולם.

ניתן בהחלט להתחבר לממדים הרוחניים של מצוות הפרשת החלה, אבל ראוי לא פחות לזכור את הממד החברתי שטמון בה. התעלות רוחנית היא דבר נפלא. המבחן הגדול שלה הוא האם היא מפרישה את האדם מעולמו או מחברת אותו אליו, בבעל אחריות. יותר משאנחנו זקוקים לניו אייג', אנחנו זקוקים לאחריות חדשה ולמחויבות חדשה לעולם בו אנו חיים, וכמאמר השיר הנפלא של רחל שפירא: "למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך. קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך".

פרשת "נשא", הארוכה בפרשות התורה, מביאה לשיא את סיפור חנוכתו של המשכן והעמדתו במרכז המחנה הישראלי. אם פרשות "צו" ו"שמיני" בחומש ויקרא התמקדו במקומם של הכהנים בחנוכת המשכן ובסדרי עבודתו – פרשת "נשא" מדגישה בעיקר את הקשר בין שבטי ישראל כולם למשכן, כאשר כל חלקה האחרון מוקדש לתיאור של המתנות שהובאו על ידי נשיאי השבטים למשכן. החזרה  המפורטת על המתנות שהביא כל נשיא ביום שהוקדש לו, למרות הזהות המלאה בין מתנות האחד לשני, נועדה להדגיש את החלק השווה שיש לכל שבט בקודש.

דווקא על רקע המאמץ של הפרשה להדגיש את השותפות הישראלית הנבנית סביב המשכן ראוי לשים לב לפסוקים המופיעים בראש פרק ה':

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

 עם הצבתו של המשכן במרכז המחנה נדרשו בני ישראל להרחיק אל מחוץ לגבולותיו את אלה המציבים איום על טהרתו. לשונה הקצרה של התורה קשה וברורה  – הרחקה של המצורעים, הזבים והטמאים אל מחוץ למחנה.

מדרשי ההלכה של חז"ל והפרשנים המסורתיים צמצמו את ההוראה הגורפת של התורה. לשיטתם ההרחקה היא מדורגת. המצורעים אכן נשלחים אל מחוץ למחנה (כפי שמתואר גם בפרשות תזריע ומצורע). הרחקתם של הזבים והטמאים אינה מן המחנה, אלא ממתחמיו של המשכן. אפשרות מהפכנית יותר נרמזת בשוליו של מדרש ההלכה על הפסוק:

"מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"

לשיטת אותו מדרש אין לקרוא את המלים "אשר אני שכן בתוכם" כמתייחסים אל המחנה או אל מי שנותרים בתוכו אלא:

"אשר אני שוכן בתוכם – חביבים הם ישראל אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (מדרש ספרי על פרשת נשא)

כך או כך, בגרסה המרחיבה או המצמצמת, פרשת "נשא" מציבה לפתחנו את העובדה שלא אחת הניסיון לגבש את המחנה סביב מוקד של זהות או של קדושה, גם כאשר הוא מוצג כמכיל את כולם, כולל בתוכו גם מרכיב של סימון גבולות, הרחקה והדרה. הנטייה הזו מתגלה לא אחת בשיח הדתי בכלל ובשיח הדתי בישראל בפרט. אין בישראל רב או אדם המבקש לדבר בשמה של היהדות שאינו מספר באהבת ישראל, באחדות וביחד כל שבטי ישראל. רבים מהם עוסקים באותה הנשימה בסימון קפדני של גבולות, בקביעה של מי בפנים ומי בחוץ, בהוצאתם של ה"טמאים" מחוץ למחנה.

האם הדבר אימננטי למהלך של גיבוש זהות ומרכז משותף , כפי שמציע פשט הפרשה? האם ניתן לצמצם אותו ולהעמיד אותו בגבולות נאותים כפי שהציעו חז"ל? או שמא יש להציע אלטרנטיבה יהודית רדיקלית יותר המסתייגת מהצבת הגבולות ומהעיסוק בשאלה מי רשאי להיות בתוך המחנה ומי נדרש לצאת ממנו?

השיח הישראלי והיהודי מסתובב יותר ויותר סביב שאלות של גבולות ושל ניסיון להגדיר מי טהור ומי טמא, מי רשאי להיכנס לאוהל ומי נדרש לצאת ממנו. "דובריה המיומנים" של היהדות ו"דובריה המיומנים" של הפטריוטיות הישראלית מתמחים בשליחת הטמאים אל מחוץ למחנה.

מבלי לטעון ששאלת גבולות המחנה לעולם אינה רלוונטית, סיסמתה של התנועה הרפורמית בישראל – יהדות ישראל ללא מחיצות – משקפת יסוד שדרוש לנו וגורלי לנו יותר מתמיד.

מעטים השבועות היכולים להתחרות בשבוע האחרון באינטנסיביות האירועים ובשזירה הישראלית הזו בין חירום לחגיגה. לא קו מחבר בין האירועים בגבול עם עזה, טקסי החנוכה של השגרירויות בירושלים וחגיגות ההמונים בתל אביב על הזכייה באירוויזיון – אלא רכבת ההרים שכולנו חיים בה, כאן בארץ הזו – ארץ זבת חלב ודבש, וגם זבת דמעות.

הרבה דגלים הונפו השבוע בליסבון בפורטוגל, ברחובות ירושלים, בכיכר רבין, בסמטאות העיר העתיקה, וגם מעבר לגבול בעזה. גם פרשת השבוע, "במדבר", הפותחת את החומש הרביעי, עומדת בסימנם של הדגלים. אחרי תיאורו של המפקד שנערך על מנת לדעת את מספרם של בני ישראל ואת גודלו של כל שבט ושבט, ממשיכה הפרשה לתיאור את אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע במדבר.

במרכז המחנה – ניצבים המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו והאחראים לנשיאתו. מסביבם ארבעה בארבע רוחות השמיים, ארבעה מחנות, ובכל אחד מהם מתמקמים שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לארבעה תתי מחנות ולשבטים. העיון בפסוקי הפרשה מלמד שארבעת המחנות כונו על שם אחד משלושת השבטים שהצטרפו יחד באותו המחנה: מחנה יהודה, מחנה אפרים, מחנה ראובן ומחנה דן. השבט המוביל את המחנה, לאו דווקא היה הגדול במספריו.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה הישראלי במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט ישראלי התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. כולם במרחק שווה מהמשכן הניצב במרכז. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן – אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו, מבחוץ ומבפנים.

אף שבט לא התבקש לוותר על דגלו ועל אותותיו  כל שבט נדרש לזכור שדגלו אינו הדגל היחיד, ואותותיו הם חלק מהמעגל הרחב המקיף את המרכז. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על בנייתי של מרכז משותף. מעל לכל – מי שרוצה להניף את דגלו חייב להכיר בכך שישנם גם דגלים אחרים במחנה.

באופן מעורר מחשבה, בפסוקים העוסקים בסידורו של המחנה, ובניגוד ליתר הפסוקים בפרשה, מכונה המשכן בשם "אוהל מועד", שנזכר לראשונה בפרשת "כי תשא" סביב סיפור עגל הזהב. במקום בו דגלי הקהילות כולן מונפים בגאון, ובשעה שכל מחנה מוצא את מקומו הראוי והבטוח –  יכול המשכן להפוך לאוהל מועד, מקום של מפגש והידברות.  במקום בו כל דגל מונף מתוך מטרה ברורה להפיל את הדגל האחר ולשלול את מקומו, ניצבים במרכז המחנה לא אוהל מועד ומשכן, כי אם עגלי זהב מסוכנים.

וארישתיך לי בצדק ובמשט ובחסד וברחמים

אם לא היה די בענייני השבוע החשובים באמת, עסקו הכותרות בימים האחרונים גם ב"פרשת התפילין" במערכון של "ארץ נהדרת". יד המקרה קבעה את סמיכות העיסוק בנושא לשבת שבה אנו קוראים את ההפטרה הלקוחה מדבריו של הנביא הושע, ואשר נחתמת בפסוק אותו אנו אומרים בעת הנחת התפילין:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יי" (הושע ב כא-כב)

בהתייחסות לפרשת השבוע, ארשה לעצמי לומר שהביקורת הנוקבת שהושמעה כלפי המערכון לא שיקפה באמת את הרצון להציב דגל ליד דגל, אלא מתוך רצון לטעון שישנם דגלים הראויים ליחס מכבד וכאלה שאינם. עיקר השיח לא נסב על הניסיון להסביר את הפגיעה ברגשות ואת עומק העלבון, אלא בניסיון להוקיע את הצד השני כעוין, מחלל ומזלזל.

קשה היה להתעלם שרבים מהזועקים נגד הפגיעה ברגשות הדתיים במערכון הם אותם נבחרי ציבור שגס לבם ברגשות הדתיים של קהילות, זרמים וחוגים אחרים. מי שמבקש הכרה בדגלו –  ראוי שיכיר בדגלם של האחרים. מי שמבקש הכרה בפגיעה ברגשותיו, טוב שיתמקד בהסברת אותה הפגיעה ולא בשלילת הרגשות והערכים של הצד השני.

את הלקח הזה ניתן לאתר גם בפסוקיה האחרים של ההפטרה. דבריו של הנביא הושע נבחרו כהפטרה לפרשת במדבר בשל העובדה שהפסוק הראשון בהפטרה מדבר על כך שלא ניתן יהיה לאמוד את מספרם של בני ישראל, באופן המזכיר את עריכת המפקד בראשיתה של הפרשה. המסך הפסוקים מתאר את מערכת היחסים בין אלוהים לבין עם ישראל כמערכת יחסים סוערת (וכוחנית) של בני זוג.

פסוקי הפתיחה של ההפטרה מלמדים על יחסו הקשה של אלוהים לעם, לאחר שזה בגד בו בעבודת האלילים. לקראת סופה של ההפטרה מתברר כי יחס זה לא הביא את העם להיזכר באלוהיו. רק כאשר אלוהים ממיר את שפת הכוח, העונש והנקמה בשפה של חיזור, שיקום היחסים והאמון, פתיחת דף חדש וכריתת ברית מחודשת – הולד הקשר מחדש ובמתכונת ראויה בהרבה:

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח" (שם יז-כ)

לפעמים, ברוח עוד מערכון ישן של "ארץ נהדרת", כדאי לדבר חלש, כשרוצים שדברנו יישמעו בעוצמה.

שבת שלום וחג שבועות שמח.

By Wouter van Vliet, EuroVisionary [CC BY-SA 4.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)%5D, via Wikimedia Commons