הדברים שאמרתי בוועידה, תחת הכותרת: ״אסטרטגיה של שלום״ מצורפים כאן במלואם.
נמשיך לבנות את האלטרנטיבה הברורה והנחושה לברית המושחתים והקנאים.
לחצו והצטרפו לקבוצת השותפים השקטה שלי ולבניית האלטרנטיבה.
הנאום המלא: אסטרטגיה של שלום- חזון מדיני לעת הזו
שותפים ושותפות יקרים.
"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה".
כך כתבה לאה גולדברג במחזור שיריה: "שברי סערה".
האמת היא, שהשנה האחרונה, וליתר דיוק 637 הימים האחרונים, הם קשים מנשוא גם בעבורנו, המאמינים והמאמינות.
המאמינים ברוח האדם. המאמינות ביהדות הומניסטית ובציונות ליברלית. המאמינים בדמוקרטיה ובצדק חברתי.
המסורת היהודית מלמדת אותנו שהאמונה אינה מופע קבוע שפועם מכח האנרציה.
אם אנחנו חפצים לאחוז בה, עלינו להעניק לה אנרגיה ותוקף דווקא בשעת הטיפוס התלול והמייסר אל מחוץ לתהום.
ואשר על כן, דווקא בימים האלה, אנו חייבים לנסח לעצמנו, שוב ושוב, את עיקרי אמונתנו:
עתידה של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי וכמדינתם הדמוקרטית של אזרחיה ותושביה כולם, יושג רק באמצעות השילוב בין עוצמתו של צה"ל לבין הסדרים מדיניים בני קיימא.
הסדרים עם מדינות האזור החולקות עמנו גבולות או אינטרסים, ועם הפלסטינים החולקים אתנו את הארץ המובטחת.
את האמונה הזו הטיב לנסח יגאל אלון, לאחר מלחמת ששת הימים, במלים הבאות:
"פעילות מדינית הנוטשת את זכות ההתגוננות לא תביא לשלום, אלא להחמרת המצב הבטחוני. התגוננות צבאית ללא השראה מדינית שוחרת שלום… תגרוף אותנו למדוחי הלאומנות וההרפתקנות הצבאית… רק שילוב נכון של כוננות ביטחונית פעילה ומדיניות של שלום עקבית יקדם אותנו בדרך הארוכה אשר לפנינו".
דווקא בתקופה רבת מבוכות; בתקופה בה רבים הופכים את הישיבה על הגדר למנהג של קבע, צריכה אותה אמת יסודית להוביל אותנו לאמירת דברים ברורים:
את המלחמה בעזה יש לסיים. בעסקה כוללת. קודם כל למען כל החטופים ומשפחותיהם ולמען חיילי צה"ל, וכן, גם למען התושבים הפלסטינים בעזה שאינם מעורבים בלחימה.
את שלטון החמאס הארור והרצחני יש למגר על ידי הסדר אזורי ובינ"ל שיציב בעזה כוחות ממדינות האזור ומהרשות הפלסטינית, תוך שמירה קפדנית על האינטרסים הביטחוניים.
את המשא והמתן המדיני בין ירושלים לרמאללה יש לחדש לאלתר, בקידום שורה ארוכה ורצינית של צעדים בוני ומשקמי אמון.
המשא והמתן הזה צריך להוביל להיפרדות לשלום ביננו לבין הפלסטינים ולאפשר שורה ארוכה של הסכמים היסטורים עם מדינות האזור.
חברי וחברותי,
"לא חמאסטן ולא פת"חסטאן" כך אומרת לנו ההנהגה הקנאית והכושלת שמנסה להדביק לנו את "הקונספציה", אחרי שהיא עצמה ממנה את החמאס ואפשרה לו להתעצם.
"אוסלו נכשל" הם אומרים, כאשר כל יום התיאום הביטחוני של צה"ל עם מנגנוני הרשות הפלסטינית בשטחים מציל חיי ישראלים; כאשר ירדן מסייעת בירוט טילים בליסטים מאיראן, וכשמצרים מתווכת ללא לאות במגעים לשחרור החטופים.
לא דרכו של יצחק רבין כשלה.
דרכו של נתניהו היא שהביאה אותנו אל עברי פי פחת.
לא דרכה של ברית הקנאים והמושחתים תרחיק אותנו משפת התהום, אלא דווקא ההתעקשות שלנו על הדרך, שתוארה כך על ידי יגאל אלון, באותו המאמר:
"עלינו להתכונן למלחמה כאילו היא בלתי נמנעת, ולחתור לשלום כאילו הוא בהישג יד".
את הדברים הברורים האלה אנו מציבים כאלטרנטיבה לנתניהו ולשותפיו.
אך הם לא מכוונים רק לעברם.
גם את אוזניהם וליבותיהם של שותפינו במחנה הדמוקרטי הרחב אנחנו צריכים לפתוח.
ברית המתונים האזורית היא הדרך לבצר את ביטחון ישראל. אבל לא מספיק להסתכל לעבר ריאד, דמשק או ביירות.
אנחנו חייבים להסתכל גם לעבר רמאללה ולהתייצב נגד הניסיון הישיר של סמוטריץ' וסטרוק, גדעון סער ובן גביר להביא לקריסת הרשות הפלסטינית ולמימוש תוכניות הסיפוח.
אנחנו חייבים להסתכל לעבר גבעות יהודה ושומרון, העמוסות במאחזים בלתי חוקיים, ולעבר גידולי הפרא של הלאומנות היהודית האלימה, הזוכים לרוח גבית ולעצימת עיניים.
עלינו להסתכל אל עבר עזה – ולא לעצום עינים.
וכן – עלינו להסתכל גם אל עבר עצמנו, ולשאול: האם ביסודן של מדינת ישראל והחברה הישראלית עומדים ערכי הנקמה והקריאות "אין חפים מפשע", או ערכי החיים, פידיון השבויים, שלטון החוק גם בזמן מלחמה, והחתירה לשלום.
סכסוך לא מנהלים, אלא מנסים לפתור.
באחריות, בזהירות, בקפדנות ובפיכחון.
הסכסוך איננו "רסיס בישבן", ולא משהו ללמוד לחיות עמו. כי במקום שבו מנסים רק לחיות עם הסכסוך או להתרגל אליו – בשורת האיוב דופקת על הדלת שוב ושוב.
זו היא האמת שלנו שאנחנו חייבים להביא אל הזירה הפוליטית. עכשיו, וביתר שאת לקראת ואחרי הבחירות.
חברים וחברות,
יש מי שמדברים בימים אלה על עידן של הסכמות רחבות.
אנחנו הראשונים שנשמח להגיע אליהן.
אבל הן אינן יכולות לבוא על חשבון נקיטת עמדה ופעולה בצמתי ההכרעה שלפנינו.
מול קונספציית נתניהו ותוכנית ההכרעה המעוותת של הימין הלאומני, האסטרטגיה שלנו היא אסטרטגיה של ביטחון ושלום – שלום וביטחון.
רק סיום המלחמה בעסקה יאפשר את החזרת כל החטופים וחזרת הצבע ללחיים.
רק הכנסת גורמים ערביים ובינ"ל ומעורבות של הרשות הפלסטינית, בצד דריכותו ומוכנותו של צה"ל, יבטיחו את סיום שלטון חמאס הרצחני ברצועת עזה.
רק הסכם מדיני אזורי עם מדינות ערב המתונות יבטיח את הבסת ציר הרשע של איראן.
ורק היפרדות מהפלסטינים לשלום תבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
זה לא יקרה ביום. זה גם לא יקרה בשנה אחת.
אבל זו האמת שביסוד דרכנו. זו האסטרטגיה שלנו.
איננו נאיבים.
גם אנחנו נדרשים ללמוד לקחים ושיעורים מהאסון אשר ארע.
כותרות, מפות, ומתווים הם רק מצע וקריאת כיוון, לא טקסט מקודש שאין לשנות בו דבר. אבל הכיוון חייב להיות ברור ומוגדר.
דרך ארוכה לפנינו. אבל דווקא משום כך עלינו להתחיל לצעוד בה עכשיו.
לפני שנה בועידת היסוד של הדמוקרטים – בועידת האיחוד, עליו אני גאה עד מאד – שרנו יחד את הבתים הראשונים של שיר האמונה הגדול של התנועה הציונית – "שחקי שחקי" או בשמו הרשמי: "אני מאמין".
637 ימים אחרי האסון הנורא ובעיצומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, עלינו ללמד עצמנו לשיר מחדש גם את הבית הזה:
אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.
אנחנו מאמינים!
