במאמר שפרסמתי כאן ב–11 במאי 2023 קראתי לשילוב של העבודה ומרצ כלקח מתחייב מהכישלון בבחירות. היו אלה ימיה הסוערים של ההפיכה המשטרית; איש לא שיער את עוצמת השבר שיגיע חודשים אחדים לאחר מכן, ב–7 באוקטובר.
שנתיים לאחר האסון, עם הכניסה לשנת בחירות, הגיעה העת לקרוא שוב למהלך אמיץ של איחוד כוחות בין מפלגות המחנה הליברלי והדמוקרטי: יש עתיד, הדמוקרטים ומפלגתו המתהווה של גדי איזנקוט. איחוד הכוחות הזה הוא תוצאה מתבקשת של הפקת הלקחים מהבחירות הקודמות. הריצה הנפרדת של העבודה ומרצ היתה חלק מתאונת שרשרת שהביאה לאובדן של 150 אלף קולות מעבר לקולותיה של מרצ, ולבזבוז אנרגיה דרמטי במאבקי ההובלה בתוך הגוש.
איחוד הכוחות הוא גם מסקנה מתבקשת מניתוח המאבק האופוזיציוני בכנסת הנוכחית. האכזבה של הציבור הליברלי אינה מנותקת מהמציאות, אך בניגוד למה שחושבים רבים, החולשה אינה פרסונלית, אלא מבנית, והיא קשורה בראש ובראשונה לפיצול באופוזיציה. לקחים אלו מחייבים בחינה מעמיקה של האפשרות לריצה משותפת. באותה נשימה הם גם מחייבים הגדרה ברורה של גבולותיה.
בעשורים האחרונים חל בלבול פוליטי במחנה הליברלי בישראל. במקום להכיר בהכרח להקים לפעמים ממשלות אחדות, נהה הציבור הליברלי אחרי "מפלגות אחדוּת". אלה מפלגות שיש בהן קצת מהכל, ושמספקות בעיקר תחושה של "משהו חדש מתחיל". אלא שפוליטיקה ערכית ואפקטיבית מחייבת שמפלגות יפעלו באזור חיוג רעיוני מובהק. אזור החיוג הזה יכול לכלול כמה קידומות, אך כולן חייבות להתכנס להעמדת אלטרנטיבה וחזון ברורים.
אשר על כן, איחוד הכוחות המדובר צריך להתחולל במרחב הרעיוני של המרכז־שמאל הציוני ובמרחב האלקטורלי של הקהל הליברלי, ולכלול את יש עתיד, הדמוקרטים ומפלגתו של איזנקוט. הריצה של מפלגות אלו ברשימה משותפת תותיר לנפתלי בנט ולאביגדור ליברמן את המשימה הקריטית של בניית אלטרנטיבה ימנית ממלכתית ומתונה.
הריצה המשותפת היא גם צעד מתחייב להבטחת ייצוג ראוי לציבור הליברלי־הדמוקרטי במו"מ הקואליציוני להקמת ממשלת שינוי. בהנחה סבירה שמו"מ כזה יוביל לבניית ממשלה רחבה, יש לספק לציבור הליברלי ייצוג של כוח משמעותי ועתיר השפעה בחדרי המו"מ ומסביב לשולחן הממשלה.
אחרי המהפכה המשטרית, טבח 7 באוקטובר, ההפקרה של האזרחים בעורף וכל יתר האסונות שהמיטה עלינו קואליציית הימין הלאומני, יש צורך בכוח פוליטי מוביל, שידרוש יוזמה מדינית, ביצור היסודות הדמוקרטיים, חיזוק השירותים לאזרח ושיקומם, שילוב הציבור הערבי בכלכלה ובהנהגה הפוליטית, השגת שוויון בנטל, הגנה על חופש הדת והמצפון, ומהלכים קריטיים נוספים.
איחוד הכוחות הוא גם צעד נחוץ בראייה ארוכת טווח. המציאות שאליה הגענו קשורה לטעויות של השנים האחרונות, אבל מקורה גם בתהליך הממושך של נסיגת הציבור הליברלי מהזירה הציבורית והפוליטית. המחאה האזרחית בלמה את הנסיגה הזו. הישראלי הליברלי קם מהכורסה וחזר אל הרחובות.
בנייתה של מסגרת פוליטית משותפת תהיה המשך טבעי של המומנטום, ותתעל את רוחה של ההתעוררות האזרחית האדירה אל תוך המערכת הפוליטית. מהלך זה גם יאפשר פנייה כנה ואפקטיבית לקהלים נוספים, ותיקים וחדשים, ובתוכם הציבור המסורתי, הציבור הערבי שחותר להשתלבות, הציבור דובר הרוסית ועוד.
בניגוד לקיצורי הדרך הפוליטיים שחווינו בעשורים האחרונים, איחוד הכוחות המוצע, אם ינוהל נכון ובאופן מתמשך ואסטרטגי, יסלול את דרכו של המחנה הליברלי והדמוקרטי אל עמדת ההובלה. זהו תנאי הכרחי להבטחת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ליברלית ומתקדמת, שחותרת למציאות של ביטחון, שלום, צדק חברתי, שוויון אזרחי ושגשוג כלכלי.
חשוב להדגיש: הריצה המשותפת אינה נשענת על ההנחה שאין כל הבדל בין המפלגות, אלא על ההנחה ששלוש המפלגות פונות בעיקרן אל אותם קהלים אלקטורליים, וכי ההבדלים הקיימים מצומצמים יחסית מול מרחבי ההסכמה, וניתן לנהל את הדיון והוויכוח עליהם בתוך מסגרת משותפת.
אסון 7 באוקטובר והמלחמה מחייבים העמדת אלטרנטיבה ברורה לדרכם של בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, וגם לתפישת "ניהול הסכסוך" האסונית. על פי סקר שערך מכון "תמרור" בקיץ 2025, 22% מהציבור היהודי בישראל תומכים בפתרון שתי המדינות, 26% תומכים בהיפרדות מהפלסטינים ו–37% תומכים בצעדי סיפוח. האם ההבדל בין קידום פתרון שתי המדינות לקידום ההיפרדות מהפלסטינים מצדיק פיצול פוליטי ומפלגתי משתק? האם הרוב הישראלי שתומך בהיפרדות לשלום מהפלסטינים, כחלק מהסדר אזורי, זוכה כעת לייצוג ראוי בכנסת? האם 30 שנה אחרי רצח יצחק רבין ושנתיים אחרי 7 באוקטובר לא הגיע הזמן לגיבוש כוח פוליטי משמעותי שיוביל את התפישה שהביטחון הלאומי שלנו נשען על השילוב בין עוצמה צבאית, יוזמה מדינית ושמירה על הלגיטימציה הבינלאומית?
בתחום החברתי־הכלכלי אמנם קיימים הבדלי השקפות משמעותיים, אבל יש סוגיות מרכזיות שבהן אפשר לגבש קווי פעולה משותפים. מאבק אסטרטגי ביוקר המחיה, שיקום השירותים שמספקת המדינה לאזרחיה, חיזוק החינוך הציבורי, טיפול במוקדי העוני בקרב קשישים וילדים, הגנה על זכויות הישראלי העובד, השכיר והעצמאי כאחד, קידום שוויון הזדמנויות, טיפוח התעשייה, החקלאות והעסקים הקטנים, שילוב הציבור החרדי והציבור הערבי בכלכלה — כל אלה יכולים להוות מצע משותף בצד ההבדלים והמחלוקות שימשיכו להתקיים בתוך המסגרת המשותפת.
בניגוד לאיחוד בין העבודה למרצ, שהביא להקמת "הדמוקרטים" כמפלגה אחת, ראוי שאיחוד הכוחות במחנה הליברלי יתחיל בריצה של אותן מפלגות ברשימה משותפת לכנסת. רק אחרי הבחירות ייבחנו האפשרויות לטווח ארוך. בחינתו של המהלך הזה צריכה להתחיל לאלתר ובאופן פומבי, כמענה לציפייה הלגיטימית של מיליוני ישראלים וכבסיס לתנופה לקראת הבחירות.
כל השחקנים הרלוונטיים למהלך הוכיחו בעבר כי הם נכונים לשים שיקולים פרסונליים במקום שני. יציאתו של איזנקוט לדרך עצמאית מהווה הזדמנות. המחויבות המוצהרת שלו להקמת מסגרות פוליטיות דמוקרטיות ועמדותיו בשלל סוגיות יסוד, ובראשן הסוגיה המדינית, מצדיקות את הפיכתו לאחד מיוזמי איחוד הכוחות וממוביליו המרכזיים; יש לקוות שהוא יבחר בכך.
120 שנים של פוליטיקה ציונית וישראלית מלמדות, כי איחודי כוחות ושיתופי פעולה מהווים מכפיל כוח וסוללים את הדרך להשפעה והובלה. בשלוש השנים האחרונות ציבור ישראלי ענק החזיר לעצמו את הקול, את הנחישות ואת הדגל. הציבור הזה מצפה שנציגיו יחזירו לו גם את האמונה בפוליטיקה ערכית ומנצחת. אפשר לעשות זאת.
לינק לכתבה בהארץ: https://bit.ly/47a5nFS
