בתוך מציאות רוויית לחימה, דאגה וייאוש – נשא ח״כ גלעד קריב נאום בוועידת השלום העממית בירושלים, שבו הציב בבהירות את דרישות המחנה הדמוקרטי האמיתי: להחזיר את החטופים, לסיים את הלחימה, לחדש את הדיאלוג המדיני ולהיאבק בסיפוח. בנאומו הדגיש קריב את המחויבות הבלתי מתפשרת לתקווה ולשלום – גם בימים החשוכים ביותר.
״בתוך מהומת האלוהים שבה מתנהלים חיינו,
בתוך ים הדאגות והחרדות,
בין הודעת "הותר לפרסום" אחת לזו שבאה אחריה,
ישנן ארבע עובדות שאסור שתשכחנה. ארבע דרישות להאבק עליהן. ארבע אמיתות לאחוז בהן.
העובדה הראשונה – אין דרך להחזיר את החטופים אלא באמצעות עסקה.
השניה – הפגיעה בתושבים פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה מגיעה לממדים בלתי נתפסים ובלתי ניתנים להכחשה.
השלישית – ממשלת ישראל מסרבת לדון בכל תרחיש מדיני לסיום הלחימה, בניגוד לחובתה המוסרית והחוקית.
והרביעית – בחסות המלחמה מכונת הסיפוח בגדה המערבית מעבירה הילוכים קדימה בקצב מסחרר ואלים.
כנגד ארבע העובדות האלה ישנן ארבע דרישות שעלינו להאבק עליהן יחד, בכנסת, באולפנים וברחובות. ארבע דרישות שצריכות להיות כרטיס הכניסה אל המחנה הדמוקרטי האמיתי, אל האופוזיציה שלא רק מתנגדת לנתניהו אלא מציגה אלטרנטיבה לדרך שלו ושל שותפיו:
את אחינו ואחיותינו החטופים יש להחזיר.
את המלחמה בעזה יש לסיים.
את הדיאלוג המדיני בין ירושלים לרמאללה יש לחדש.
בסיפוח דה פקטו יש להאבק.
וכדי שנצליח לממש את ארבע הדרישות האלה התפקיד שלנו הוא להזכיר לעצמנו ולעוד מליוני ישראלים גם את ארבע האמיתות הבאות:
אין "יום שאחרי" ברצועת עזה, שמנותק מ-"היום שאחרי" בשטחים.
המילים גירוש, השמדה, הרעבה, לא קיימות במילון של מדינות מתוקנות, הגונות וחפצות חיים.
סכסוכים לא מנהלים אלא פותרים, ושלום עושים אחרי מלחמות.
(לא סתם, מכל התפילות בסידור, דווקא תפילת הקדיש היא הנחתמת בבקשה לשלום).
והאמת הרביעית והאחרונה:
כשם שאין תקווה במקום בו אין חתירה לשלום. כך גם אי אפשר לעשות שלום, אם מאבדים את התקווה.
אנחנו חרדים. אנחנו דואגים. אנחנו כועסים. מאד. אבל אנחנו לא מיואשים.
מהתקווה לשלום ומהמחויבות לשלום לעולם לא נרפה.״
צילום תמונה ראשית: סעיד קאק