מוצאי שבת "נחמו", השבת הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה שלאחר תשעה באב; שבת – שקדם לה חג האהבה העברי; ובארץ – אין נחמה ואין אהבה. רק חמסין מעיק של שנאה, שמכביד על הנשימה ועל המצפון. בניגוד לשרב עליו מדברים החזאים בימים האחרונים, מחמסין השנאה הזה – אסור להימלט אל תוך הבתים, אלא יש לצאת דווקא אל כיכרות הערים ואל הרחובות, כפי שאנו עושים הערב הזה, ולהשמיע קול ברור של כעס ומחויבות לפעולה.
עצרות וכינוסי מחאה רבים נערכים הערב בכל רחבי הארץ, אך החשובה שבהם מתקיימת כאן בכיכר ציון. לא רק בשל דבריו מעוררי ההשראה של הנשיא ריבלין, ולא רק בשל הקרבה למקום הפיגוע. יותר מכל מקום אחר בארץ, הכיכר הזו מזכירה את אחריותם של המנהיגים הניצבים על המרפסת למתרחש בכיכר ובקרב ההמון.
עצימת העיניים, הפניית המבט וחוסר הנכונות למתוח קווים אדומים הם לא פחות מאשר רוח גבית במפרשי הקנאים. לא גינוים לאחר מעשה אנחנו מחפשים אלא נכונות אמתית להתמודד, כל מחנה, כל חוג, כל מגזר עם השוליים שלו. אנו מאמינים לחלוטין בכנות הגינויים הנשמעים ביומיים האחרונים, אבל דורשים מהפוליטיקאים, מהרבנים ומיתר מנהיגי הציבור להבין אחת ולתמיד שאפליה, חוסר שוויון, הדרה והסתה מובילים בסופו של דבר לדקירה הבאה ולבקבוק התבערה הבא. כמה פעמים שמענו בשנים האחרונות ממנהיגנו, לאחר מעשי הטרור הנפשעים והרצחניים, שההסתה ברשות הפלסטינית היא המזינה את הטרור; אם כך – מה דינם של המסיתים כאן אצלנו?
הערב הזה אנו מתעקשים על כך שעשבים שוטים אינם צומחים באוויר. הם זקוקים לאדמה, מים ובעיקר לגננים רשלניים ועצלנים שמסרבים לעקור אותם. במציאות בה הרבנים שחברו את הספר "תורת המלך – הלכות הריגת גוי" אינם עומדים לדין – מה יש להתפלא על כך שישנם תלמידים המיישמים את השיעור?!?
כשרב עיר בישראל וחבר מועצת הרבנות הראשית מפרסם תשובה הלכתית לפיה אין לומר שלום לערבי ברחוב – מה יש להתפלא על מטר היריקות לו זוכים נזירים המתהלכים ברחובות ירושלים מדי יום ?!?
כשצעירים החוגגים את זהותם וצועדים נגד אפלייתם המתמשכת מכונים פעם אחרי פעם "אסונה של היהדות" – מה הפלא שקם פלוני המחליט לטפל ב"אסון" בדרכו הרצחנית?!?
וכן, בואו נאמר את זה באופן ברור, כשחבר כנסת מציע להניף כף של דחפור על בית המשפט העליון – נחליט כבר עכשיו שלא נתפלא ולא ניפול מהכיסא כששפיכות הדמים תגיע אל מפתנו של בית המשפט.
לא עצרת של צו פיוס אנחנו מחפשים היום, אלא עצרת של צו קריאה. צו קריאה להגנה על הדמוקרטיה הישראלית – צו קריאה להגנה על היהדות הישראלית מפני הקנאות הנפשעת.
דברינו הערב הזה אינם מכוונים רק למנהיגנו אלא גם אל עבר עצמנו. אירועי הימים האחרונים חייבים להיות קריאת השכמה אישית וקהילתית. לפני עשרים שנים נכשלנו – בואו לא ניכשל שנית. במערכה על דמותה של החברה הישראלית לא ינצח הרוב הדומם. ללא מסירות נפש, ללא התגייסות אישית למערכה לא נצליח.
במאבק הזה כל אחד חייב לשאול את עצמו מידי חודש, מדי שבוע, מידי יום, מה עשינו כדי להטות את הכף המתנדנדת.
את המערכה לא ננצח מאזורי הנוחות שלנו. גם אם אנחנו כבר מעורבים, כרבים מן המתכנסים כאן הערב, בואו נחליט ששני הפיגועים האחרונים מביאים אותו להגביר את העוצמה, להעצים את הנחישות, למצוא עוד כמה שעות מדי שבוע לעשייה ציבורית וחברתית. בואו ניקח על עצמנו להפנים באמת ובאופן מעשי עד כמה גורלית השעה הזו לעתידה של החברה הישראלית.
לפני תשע שנים זכיתי להיות אחד הדוברים בעצרת הגאווה שהתכנסה באיצטדיון בגבעת רם, שהתקיימה במקומו של המצעד שלא צעד, מחמת האיומים. ניצבנו על הבמה, ראשי הארגונים החברתיים והתנועות, לצד פעילי הבית הפתוח בראשם נועה סתת, מנכ"לית הבית, שהסתובבה ברחובות ירושלים עם מאבטח (כמה כיף לקרוא לה היום הרב נועה סתת, מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה). מאז, בכל שנה כשראיתי את דגלי הגאווה מתנוססים ברחובות עיר הבירה חשתי שעשינו צעד אחד קדימה.
פיגועי השבוע הזה הוכיחו עד כמה אנחנו נדרשים עדיין למצעדי גאווה בעיר הזו ובכל עיר אחרת בישראל.
את הדברים אז חתמתי באמירה שבתי הכנסת הרפורמים בישראל הם בתים פתוחים בפני הקהילה הגאה. הערב הזה, ואני בטוח שכל שותפי למרחב ההתחדשות היהודית הפלורליסטית יצטרפו אליי, אני חוזר על האמירה. בתי הכנסת שלנו, בתי המדרש שלנו, מעגלי הלימוד שלנו פתוחים בפני כל אדם: סטרייט, הומו, לסבית, ביסקסואל, טרנסג'נדר וטרנסג'נדרית. נמשיך לחגוג עם בני זוג מאותו המין תחת חופתם או חופתן: נפעל יחד כדי שמדינת ישראל תכיר בחופות האלה ונאבק בכל צורה של אפליה והדרה. נמשיך לקדם שיח בין דתי, להיאבק בגזענות ולטפח חיים משותפים של יהודים וערבים. נתאמץ למען חברה צודקת וכלכלה הוגנת. נתייצב יחד נגד הקנאות וההסתה ונגד מי שמאפשרים להן בשתיקתם לשרוף, לדקור ולרצוח.
יחד נבטיח שהארץ הזו תהיה ראויה לנו ולכל ילדיה.
לא נשתוק – נפעל – כי אין לנו ארץ אחרת !