בשבוע שעבר יצאתי עם הצוות שלי למסע לאורך כביש 90 – מחבל אילות ועד לבקעת כנרות. עברנו שש מועצות אזוריות וקיימנו מפגשים בחמישה קיבוצים: יטבתה, לוטן, יהל, נערן וגשר. פגשנו ראשי מועצות וביקרנו במוסדות חינוך ופרויקטים מקומיים ואזוריים מרשימים.
הרקע למסע בן 400 הק"מ היה הרצון לעמוד על סוגיות הביטחון היישובי והאזורי ועל השאלה מה הם הלקחים שנלמדו מה-7.10 בנושא הרגיש והקיומי. באופן לא מפתיע, בצד רוח ההתנדבות של חברי הקיבוצים בכיתות הכוננות, הגדלת הראש של המועצות האזוריות ופערים שכן נסגרו – ישנם עדין נושאים רבים להידרש אליהם, ותחומים שונים בהם לא ניתן מענה מספק מצד מערכת הביטחון והממשלה. בראשית השבוע נפנה למשרדי הממשלה השונים בנוגע לסוגיות שעלו במפגשים, ונמשיך ללוות את הנושא מקרוב בחודשים הקרובים.
צד העמידה על צורכי הביטחון, לא ניתן היה להיוותר אדישים לתנופה הדמוגרפית והחברתית המרשימה בקיבוצים ובמושבים, ולא להתרגש מן העיסוק המתקדם במפגש בין חקלאות, יזמות ומדע, ומן הנחישות לחדש, להפריח ולחזק את החוסן הקהילתי, הערבות ההדדית והמחויבות לערכי היסוד של ההתיישבות העובדת והציונות החלוצית.
התרגשנו לעמוד לצד חברי יטבתה במשמרת בוקר למען החטופים, לקבל סקירה על פעילות מכון ערבה המקדם יזמות משותפת ישראלית, ירדנית ופלסטינית בתחומי הסביבה והפיתוח בר הקיימא, לשוחח עם הנהגת נערן ותנועת הבוגרים של המחנות העולים על התיישבות, חלוציות וביטחון ובניית מענה התיישבותי ראוי לתוכניות ההכרעה של סמורטיץ' וחבריו, ולפגוש בחברים וחברות בעמק הירדן שנרתמים לחיזוק "הדמוקרטים" בצד נשיאת נטל המחאה למען החזרת החטופים וסיום המלחמה באזור.
בימים בהם אנחנו מרבים לשאול "מאין יבוא עזרי" – ימים שיש בהם הרבה סיבות לדאגה – המסע בכביש 90 ובין הקיבוצים הזכיר לי, לא רק ש-"אין לי ארץ אחרת", אלא גם שהיא זרועה ב-"אנשים טובים באמצע הדרך… אנשים טובים יודעים את הדרך ואיתם אפשר לצעוד".
