מסיים יום נוסף של סיור ופגישות בקיבוצי העוטף, הפעם בנחל עוז, יד מרדכי וסופה.
שמעתי את סיפורי הגבורה של חברי הקיבוצים ביום הטבח, את האתגרים הניצבים בפניהם בדרך הארוכה לבניה, שיקום וצמיחה – כל קיבוץ והסיפור הייחודי שלו.
סוד כוחם של קיבוצי העוטף הוא היחד הקהילתי, הערכים והמורשת שכל קיבוץ נושא עמו.
אחד המשפטים שאני לוקח איתי מהיום הזה הוא המשפט שנאמר לי בקיבוץ סופה: אנחנו חלוצים בפעם השלישית. הראשונה – כשהתיישבנו בחבל ימית. השניה – כשבנינו את הקיבוץ מחדש אחרי הפינוי מסיני. השלישית – כשחזרנו לכאן כמעט כולנו אחרי ה-7.10.
בצד הכוח הקהילתי למדינה יש תפקיד מכריע בהבטחת העתיד של העוטף. הוא לא מסתיים עם חזרת התושבים וסיום תהליכי השיקום הפיזי. החזרת הביטחון ומעטפת תמיכה דרמטית בצמיחה הדמוגרפית, בחינוך, בחקלאות ובתעסוקה, בתרבות ובבריאות – כל אלה משימות שעל המדינה להשקיע בהן באופן דרמטי.
העשור הקרוב צריך להיות העשור של הנגב ושל הגליל.
אלה צריכים להיות סדרי העדיפויות של ישראל.
